התאבדות טראגית, חיים ברחוב, התמכרות לסמים והתעללות בבית אמה, כל אלו היו מנת חלקה של מאי פלג שקיפחה חייה לאחרונה ושבית המשפט החליט לאשר את שריפת גופתה כבקשתה בצוואה. הריאיון שלנו איתה, תזכורת לאישה שהייתה דגל לקבלת השונה או הוכחה לעד כמה עדיין השונה אינו מתקבל.
חיכיתי למאי פלג בבית הפתוח שבמדרחוב בן יהודה בירושלים. מאי פלג היא יושבת ראש הבית הפתוח, טרנסג'נדרית וטרנסקסואלית בת 29. היא הגיעה בסערה, נוגסת במנת פלאפל. בחורה מנומסת מאוד, קצת ביישנית, בשיער ארוך וציפורניים משוחות בלק צהוב בוהק. עד לפני שנה היתה הבחורה הזאת גבר.
איך הגעת לעבוד פה?
מאי: אני לא עובדת, אני יושבת ראש. זה תפקיד התנדבותי. בתחילת השנה שעברה הייתי פה פעילה והיה חבר ועד שפרש וביקש שאחליף אותו. תחילה היססתי מפני שאני חברת ועד בעוד עמותה ולא ידעתי כמה זמן יהיה לי. בסוף השתכנעתי, וכשהיושב ראש הקודם החליט שהוא לא ממשיך לקדנציה נוספת החלפתי אותו.
מה התפקיד שלך?
כל הנושא של חזון הבית הפתוח, כיוונים אסטרטגיים, כל ההכוונה מלמעלה, ייצוג של הקהילה, כל דבר שהוא לא ביצועי בעצם. הביצועי זה המנכ"לית.
סיפור החיים שלך לא פשוט. עד לא מזמן היית במקום אחר לגמרי. לבית הפתוח יש חלק בקפיצה הזאת מהמקום הקשה?
לגמרי. מבחינתי זה גם מדהים שאני בתפקיד הזה ספציפית כי במשך שנים הבית הפתוח בעיני היה היו"רית, אחת מהיו"ריות בעבר, נועה סדק, שהיתה בתקופה הסוערת של הבית הפתוח, של ההפגנות הירושלמיות נגד מצעדי הגאווה והתראיינה המון והיתה בפרונט של הבית. אני עצמי לא כל כך נעזרתי אז בבית הפתוח, לא השתתפתי בפעילויות. אבל לעבור ברחוב בן יהודה ולראות את דגל הגאווה מתנוסס למעלה, ולדעת שיש אותה דמות שלא הכרתי באופן אישי אבל קראתי עליה המון, היה מאוד משמעותי ומאוד עזר לי בשנים ההן.
נער או נערה בגיל ההתבגרות, שמתלבטים בעניין הזהות המינית שלהם, שהכל נראה להם נורא אפל, נורא שחור, והכל קשה ונורא, יודעים שיש המקום הזה. אפילו אם הם לא יבואו לקבוצות הנוער שלנו, לעצם הידיעה שהבית הפתוח קיים יש ערך חשוב.
וסיפור החיים האישי שלך?
מאיפה להתחיל? תמיד ידעתי שאני טרנסג'נדרית, כי זאת אני וזה לא תמיד הסיפור האישי של כולם. יש כאלה שידעו את זה בשלבים מאוחרים וזה בסדר. אני זוכרת את עצמי בגיל שלוש אומרת לעצמי שנולדתי בגוף הלא נכון. עוד לא ידעתי מה ההבדלים בין גוף זכרי לגוף נקבי אבל ידעתי שאני בגוף הלא נכון. ככל שגדלתי הבנתי, למדתי, קראתי, ידעתי לתת לזה שם, אבל קראתי רק סיפורי זוועות.
קראתי על כאלה שנמצאות בדיכאונות וכאלו שבעקבות השינוי שלהן ירדו לזנות ואין להן עבודה והברירה היחידה שלהן זה לעסוק בזנות, ואמרתי לעצמי שאני לא רוצה להיות שם. אמרתי לעצמי שאני אעשה כל מה שאני יכולה כדי לחיות חיים של גבר כביכול, וכשהגיע צו ראשון אמרתי: יופי, אני אתגייס לקרבי. בסוף לא הייתי בקרבי אבל הייתי בצבא.
בזמן השירות הצבאי הכרתי את האקסית שלי, התאהבתי, הכל היה נפלא. היא דתייה לייט כזאת ובאמת חשבתי שאם התאהבתי אצליח לחיות את כל החיים שלי אתה ככה. התחתנו, שני ילדים. באמצע ההריון השני הבנתי שזהו, זה לא יחזיק מעמד. בינתיים נחשפתי גם לסיפורים יותר טובים של טרנסג'נדרים. אגב, זה מה שחשוב בעיני בבית הפתוח: לייצג גם את הסיפורים הקשים וגם את הסיפורים הטובים.
מישהו ידע על הרצונות שלך?
הסביבה ידעה. אף פעם לא הייתי בארון. בבית הספר היו מקניטים אותי וקוראים לי הומו. הייתי עונה להם: "נכון, אז מה?" הייתי מסבירה שאני בכלל אשה וזה היה פותח המון שאלות אחרות, אבל בסוף זה שהקניט אותי נהפך לחבר הכי טוב שלי.
באופן מוזר, הקשר לבית הפתוח התחיל דווקא כשהייתי נשואה. לא הייתי מעורה בסצינה, אבל הכרתי את כל הדמויות, וכל הרכילויות הקטנות. כשהבנתי שאני לא אוכל לשרוד כגבר ושנישואים זה לא הפתרון שיתפתי את האקסית שלי. עולמה חרב עליה. הפגשתי אותה עם טרנסג'נדר כדי שתבין שהוא בן אדם רגיל כמוני. היא התיידדה אתו ופתאום הבינה שזה בסדר.
אבל אסור לשכוח שיש לי שני ילדים בתמונה ואיך אני כביכול עושה להם את זה. לכן שוב דחיתי ודחיתי ונכנסתי לדיכאון עמוק ועברתי כמה שנים קשות, פיתחתי הפרעות אכילה, נכנסתי ויצאתי מבתי חולים. מה שעשה לזה סוף היה ניסיון אובדני שלי שנכשל. אחרת לא הייתי פה.
ואז אמרתי לעצמי סטופ. נמאס לי לחיות את החיים בסבל. אני אנסה לשנות אותם. קיבלתי החלטה להתחיל את התהליך לשינוי מין. זה היה בקיץ 2011 התחלתי את התהליך בינואר 2012 . ביום שיצאתי מהרופאה שלי עם המכתב נעלמו הדיכאון והפרעות האכילה. שרתי כל הדרך מאיכילוב עד הבית. נכנסתי למכונית ולא הפסקתי לשיר, הייתי מאושרת. הבטתי במראה ובפעם הראשונה ראיתי את עצמי אומרת שאני אוהבת את מי שאני רואה, אחרי ששנאתי את הגוף שלי במשך שנים.
באחד מהאשפוזים שלי עשינו ריפוי בעיסוק, ציטטתי שיר של אהוד בנאי "אני פרפר בקופסה, מנסה לעוף אל העולם, אני כל כך זקוקה לחיבוק". הייתי פרפר בקופסה והיום אני עפה וזה מדהים.
מאיפה הבחירה לדבר על החיים שלך בצורה כל כך פתוחה?
עד גיל עשרים פחות או יותר לא נחשפתי לסיפורים אופטימיים על טרנסג'נדרים. שמעתי רק סיפורי זוועות והבנתי כמה זה חשוב שישמעו גם סיפורים טובים. אני מרצה בכל מקום אפשרי. חשוב האיזון בין שני הצדדים של המטבע הזה וחשוב שהם יישמעו.
למה החלטת להישאר בירושלים?
בגלל המשפחה. אני והאקסית שלי מגדלות את הילדים ביחד בצורה שווה וזה השיקול היחיד.
הילדים מבינים את השינוי?
זה היה הפחד הכי גדול שלי. והתברר שלא היה נורא בכלל. סיפרנו להם כשהתחלתי את התהליך. אחרי שסיפרנו הם עלו לשחק אצל שכנה ואמרו לה שעכשיו יש להם שתי אמהות: אמא מאי ואמא מירי. הכי פתוח, הכי קליל, הכי משוחרר.
מה היה השם לפני?
קובי.
קובי פלג?
זה התחיל מקובי ירוחם, עבר לקובי פלג ואז מאי פלג.
למה מאי?
פשוט אהבתי את השם ואחר כך שמתי לב שזה כמו השם של אבא שלי מאיר, והוא הדמות הכי משמעותית בחיים שלי, האדם שאני הכי אוהבת.
את בזוגיות כרגע?
אף פעם לא הייתי מונוגמית, אני יותר פולי־אמורית, כלומר חיה בריבוי אהבות. אני בקשר עם מישהי, אבל יש לי עוד קשרים משניים. אני לא יודעת איך שרדתי שמונה שנים בתוך מונוגמיה.
הילדים דתיים?
כן. הם גדלים בסביבה דתית אצל אמא שלהם ואצלי בסביבה חילונית.
מאז השינוי נתקלת בטרנס־פוביה?
לא באופן אישי. אבל יש עדיין המון טרנס־פוביה בחברה. קשה לטרנסג'נדרים למצוא עבודה. ולא פשוט להם עם המשפחה והחברים. היתרון שלי זה שעטפתי את עצמי באנשים תומכים ונורמליים. המתכון הוא להפוך את העלבון האישי לעשייה.
מה קורה לבית הפתוח? מורגשת דעיכה?
בשנים האחרונות, מצעדי הגאווה עוברים באופן די חלק. פעם כל מצעד היה מאבק. החרדים הפסיקו להפגין נגד המצעדים, ועם זה באה הדעיכה של הבית הפתוח. בשנה האחרונה היה קשה להביא מתנדבים ופעילים למצעד הגאווה בירושלים, אבל אז, באחד מבתי הקפה בירושלים, "סלון שבזי", הקרינו את הסרט "ירושלים גאה להציג" שעוסק במאבקים סביב המצעדים, ותוך כדי ההקרנה אחד השכנים תקף את המשתתפים, ופתאום החלה נהירה של מתנדבים ופעילים. אנשים הבינו שזה שירושלים לא בוערת סביב המצעד זה לא אומר שאין אלימות ודעות קדומות.
