"מאמי" הגיעה לתל אביב מעיירה בדרום לפני עשרים וחמש שנים. בהתחלה מעטים הקשיבו לה, והיא התחבאה באפלוליות המרתף של "צוותא". בכל יום שישי בחצות, בעלה נפצע בלבנון והפך לצמח. בכל יום שישי בחצות, היא נאנסה על ידי "שבעה מדוכאים, שבעה פלשתינאים". בכל יום שישי בחצות, ישבנו כמה משוגעים ושרנו איתה את כל השירים. בתוך הגוף רעדנו מפחד, כי כולנו באנו מהדרום. לכל אחד מאיתנו הייתה את העיירה שלו: אופקים, שדרות, קריית מלאכי. כולנו ידענו שבאמת יש מקום כזה עיירה בדרום, ובאמת יש מאמי. אבל שלא כמו כוכבת אופרת רוק – מאמי האמתית נשארה בדרום.
בפסטיבל "מדרום" קרה בדיוק ההפך. ברחבת המרכז המסחרי של אופקים היה שמח; בועות וגרפיטי, לוליינים ומוזיקה. אין שם "מאמי", אלא המון אנשים, משפחות וילדים, שבאו לבלות אחר-צהריים נעים. הם לקחו חלק בהפעלות ומחאו כפיים ללהקת הצעירים המקומית שניגנה. הם הסתובבו בין תערוכות האמנות שהוצגו במסדרונות האפלוליים והמוזנחים, שליום אחד כוסו בבד או נמרחו בשכבת צבע דקה. בין הקשתות, ליד מבנה שפעם היה בית קולנוע, הוצגה תערוכה של שלושה אמנים.
קצת קצף
אחד האמנים שיצירותיו הוצגו בתערוכת "יוצרים אופקים", הוא תומר אפלבאום. אפלבאום מביים את המצולמים על פי סיפורים שהיו או שבדה מליבו. אחד מהם הוא של בת-אל סלפטי. בצילום עומדת בת-אל ב"גן הבנים" בעיר, דמותה חוצה את המרחב לשניים. מצדו האחד של הצילום, ילדים מתיזים קצף של יום העצמאות אחד על השני, חלקו מרוח על שערותיה. מצדו השני, חתן וכלה. התצלום מבוסס על סיפור אמיתי, שמופיע לצד סיפורים אחרים בספר שיצא לכבוד הפסטיבל "אופקים: סיפורים של עיר".
לעומת החזות המלנכולית והאלימה כמעט שעולה מצילומי האמנים בכלל, וצילומיו של אפלבאום בפרט, הסיפורים והצילומים שבספר מציגים מציאות אחרת. אפלבאום גם צילם את כל התצלומים שבספר, ובספר דיוקנה של סלפטי מיוצג בצורה שונה מאד מבצילום האמנותי. גם כאן היא יושבת בגן הבנים, רק שהפעם היא נראית מחויכת ואופטימית, מדברת על "זיכרונות ילדות נעימים". כמותה גם יתר הדוברים, המאירים בזרקור פינות נסתרות, מציגים חזות מחויכת ושלווה של רגע שאפשר לטעות בה.
"תערוכת האינסטגרם" שהוצגה בפסטיבל, גם היא מציגה בתצלומים קטנטנים – יופי. לידי עמדו שתי נשים מקומיות ושאלו מי האמן שצילם. גיא כהן, שאצר את התערוכה, הסביר שהצלמים כולם הם תושבי אופקים. קשה היה להן להאמין וגם לי. לא בגלל שתושבי אופקים לא מוכשרים, אלא בגלל הצבעוניות, והאסתטיקה המופלאה שהייתה בתערוכה הזאת; מהעיניים של תושבי אופקים, העיר נראית אחרת, עשרה סנטימטרים מרובעים של צילום שמתחשק להישאר ולצלול לתוכו.
בין תורתי לגרוסמן
מה לא בסדר פה? איפה מתחיל השסע בין מה שרואים לבין מה שלא, בין מי שרואה לבין מי שמספר, בין מי שמכאן לבין מי שבא לבקר ותיכף יעלם? הפסטיבל נפתח עם דוד גרוסמן וננעל בבני תורתי. ואולי כאן, טמונה התשובה.
רב השיח עם דוד גרוסמן נקבע לארבע אחר הצהרים. רבע שעה לפני כן כולם מחכים בדריכות, נכנסים לאולם בהתרגשות קלה. נשיא המכללה, ג'ימי ווינבלט, פותח ומברך. אחריו מנכ"לית העירייה, ראש העיר עסוק ונבצר ממנו להגיע. כנראה גם שאר תושבי העיר. כולנו שם משפחה אחת – סטודנטים ומרצים מהמחלקה לתרבות יצירה והפקה, אין זרים. על הבמה פרופ' ניסים קלדרון שמעביר לפרופ' נורית גרץ ואחר כך לשמוליק כהן, ממנו ליותם שווימר וממנו לד"ר עמרי הרצוג. ביניהם אפרת בן-צור, ההברקה של הפאנל, קוראת קטעים מהספרים, נכנסת לכל דמות, ומרתקת את הקהל. ערן צור שר ודוד גרוסמן מביט עליהם ועל פניו הבעה מופתעת מעט, נבוכה, הוא מסמיק לעיתים ומקשיב. כשהוא מדבר, כולם מביטים בו. הפאנל מסתיים, לא נשאלו שאלות.
עברו כמה שעות, כבר ערב. לפני הפאנל שסוגר את הפסטיבל ישבנו בחוץ, גם בני תורתי שהגיע במיוחד להקרנת סרטו "בלדה לאביב הבוכה", ישב שם. אחר כך נכנסנו לאולם ועל הבמה, שקודם ישב עליה דוד גרוסמן, היו עכשיו כלי נגינה. פרץ (פיריס) אליהו הנחה את הפאנל וגם ניגן במהלכו. בני תורתי דיבר על היצירה, ומארק אליהו, שכתב את פסקול הסרט וזכה על כך בפרסים, דיבר בשקט וניגן בעוצמה. הפאנל הסתיים בקטע נגינה על קמנצ'ה וטאר שאחריו לא רצינו ללכת.
בדרך לאוטו, שתי סטודנטיות מהמחלקה שאלו אותי "שמת לב שאף מרצה לא היה כאן? זה לא נראה לך מוזר?" הן הסבו את תשומת ליבי ואני חשבתי, כמו "מאמי" שנעלמה מתל אביב אחרי ההצגה, גם תל אביב נעלמת מהעיירה בדרום עוד לפני שהפסטיבל הסתיים.
