"צעצוע של סיפור" היה שיתוף הפעולה הראשון בין דיסני לפיקסאר, וגרם לעשרות אלפי ילדים מסביב לעולם לנהוג בצעצועים שלהם בצורה טובה יותר. או לפחות לי. בכל פעם בנקיונות פסח הייתי צריכה לבחור מי יישאר איתי עוד שנה, ומי ייתרם לגן שליד הבית.
כשהבנתי שגם לצעצועים יש רגשות, המשימה הייתה קשה מנשוא. שנים אחר כך, כשגדלתי והתבגרתי, עבדתי בחנות צעצועים. כל לילה, בשעת כיבוי האורות הייתי מחייכת אל קיר הדובים, מסדרת את ברבי ליד קן, ומשאירה להם אור קטן בשירותים, שלא יפחדו מהחושך. כן, יש תחושות שלא עוזבות אותך, ולא משנה הגיל.
שמחה גדולה הלילה
דז'ה וו קל תקף אותי בשבת האחרונה, כשצפיתי בסרט "הקול בראש". עברו כמעט עשרים שנה מאז שוודי, באז והחברים ריגשו אותי, והנה, מגיע סרט שמדבר על רגשות, ומרגש אותי. בגדול, הסרט עוקב אחר ריילי, ילדה בת 11 ממינסוטה, שנאלצת לעבור לסן-פרנסיסקו בגלל העבודה של אבא שלה. מעבר לעיר אחרת לא קל באף גיל, וריילי חווה שינויים במצבי הרוח, שהם הגיבורים האמיתיים של הסרט.
כשריילי נולדה, הדבר הראשון שהופיע במוחה היה הרגש ג'וי (שמחה). ג'וי הסתכלה על הוריה דרך עיניה של ריילי, והבטיחה לשמור עליה שמחה תמיד. או לפחות עד שעצב הגיעה. אט אט נוספו להם גם כעס, פחד וגועל, שנועדו לעזור לריילי לגדול, לשמר זכרונות, ובעיקר – להשאר בחיים.
שיתוף הפעולה המחודש בין דיסני לפיקסאר מביא עימו סרט בוגר, ילדה עם שני הורים אוהבים ומתפקדים. על פניו, סרט מצויר קלאסי ומושלם לילדים, שמסביר להם בצורה די שטחית על הרגשות והזכרונות, כל רגש נצבע בצבע אחר, אך אם מתבוננים בסרט בראייה מעט ביקורתית – מגלים בו מסר נוקב למבוגרים שבינינו.
מפעל הרגשות
בתוך ראשה של ריילי מתנהל מפעל. במפקדה נמצאים הרגשות שכולם מכירים וחווים מדי יום, אך מעבר למפקדה יש מקום שאפילו הם לא מכירים. הזכרון לטווח הארוך נמצא שם, ובו מאוחסנים כל הזכרונות שלנו מרגע הלידה עד המוות. כל יום נוספים לשם זכרונות חדשים, אך הם תמיד חייבים לבוא על חשבון זכרונות אחרים – וכך אנו מגלים שני עובדי נקיון, שתפקידם הוא לשאוב את הזכרונות הדהויים ולהשליכם אל התהום. הזכרונות שנופלים אל התהום לא יחזרו לעולם, והם מתנדפים להם לאיטם.
בניגוד לסרטי ילדים אחרים, בסרט הזה אין רעים. נכון, ריילי נשלטת על ידי כעס, גועל ופחד, והיא מסתובבת כעוסה, נגעלת מדברים ופוחדת כשצריך, אך לא מעבר לזה. שמחה ועצב מנסות להגיע חזרה אל המפקדה, ובדרך עוברות במוחה של ריילי, הכל מעוצב על פי עקרונות הפסיכולוגיה.
הן נתקלות בחד-קרן, אותה שמחה מעריצה, שותפות להפקת חלום של ריילי ואפילו מבקרות עמוק באיד. יש איים שנוסדו על זכרונות מכוננים מחייה של ריילי, והם מעצבים את זהותה. לכל אדם יש זכרונות שמעצבים לו את האיים האלו, וזה מה שמבדיל בין כולם. ההתנהלות בפנים היא זהה, לכן יש צורך לדיסני ופיקסאר להדגיש את השוני דרך איי הזהות.
יוצא לנו גם לקפוץ לביקור בראשים של ההורים, האתנחתא הקומית של הסרט. בראש של האם – הרגשות נשיים, בראשו של האב – הרגשות גברים, ובראשה של ריילי – הרגשות הם גם וגם. האם זה כי היא לפני הצמיחה המינית? אולי כי היא לא נסגרה על עצמה לגבי העדפותיה המיניות? בכל אופן, היא בת 11, היא עברה את השלב האדיפלי של פרויד ונמצאת כעת בסופו של שלב החביון, והרגשות שלה משתוללים.
חבר דמיוני שכולם צריכים
מי שגנב את ההצגה הוא ללא ספק החבר הדמיוני – בינג בונג. אי אפשר שלא להתאהב בגוש שערות סבתא-חתול-פיל-דולפין הורוד הזה, שאפילו הדמעות שלו מתוקות. נוכחותו מזכירה קצת את אולף מ"פרוזן", הוא תמים ומתוק, ותמיד נכון לעזור. בינג בונג גורם לך לקנא בילדה מצוירת, שהיה לה אותו בילדותה, כי כולם היו עוברים ילדות מאושרת עם חבר דמיוני כמו בינג בונג לצידם. הרגש לבינג בונג זהה לרגע בו הבנת שגם לצעצועים יש רגשות. בשלב זה ממש ניתן לראות את כל הנוכחים באולם מאמצים את מוחם, מעלים זכרונות עבר, כי גם לזכרונות יש רגשות, ואף אחד לא רוצה להרוג זכרונות.
הסרט מדבר על החיים, ריילי עוברת תהליך שהיה הכרחי להתבגרותה, ולמזלה יש לה רגשות אוהבים שעזרו ל ותמכו בה כמעט לאורך כל הדרך. למה רק כמעט? כשג'וי מטיילת לה ברחבי המח של ריילי, היא מפילה בטעות קופסה של דעות וקופסה של עובדות, היא מרגישה כל כך רע, אך בינג בונג מרגיע אותה מיד, ומספר לה ש"זה קורה כל הזמן", ואז פשוט אוסף את הדעות והעובדות לקופסה אחת, ומערבב ביניהם. פילוסופי משהו.
פיקסאר ללא ספק שיחקו אותה – הסרט הדיח את "עולם היורה" מהמקום הראשון בשוברי הקופות, בסוף השבוע הכי חשוב של השנה – יום העצמאות של ארצות הברית. אז צאו לצפות, לא תצטערו. אה, וקחו אתכם טישו לשם, זה הולך להיות עצוב.
