סטודנטים במסלול כתיבה כותבים ביקורת תרבות

חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

הוקם ומופעל על ידי הסטודנטים בחוג לתרבות, יצירה והפקה במכללת ספיר

לנגב את התחת עם פלוטו

לא מזמן, קצת אחרי סיום המלחמה האחרונה, התחוללה סערה במימדים בינוניים שנמשכה ימים ספורים. הגורם לסערה היה ההחלטה של חברת שופרסל למתג מוצר שלהם – מגבונים לתינוקות – במהדורה מיוחדת: "ספריית המגבונים" שעליה הופיעו איורים מתוך ספרים עבריים קלאסיים לילדים, בהם "איה פלוטו", "האריה שאהב תות", "תירס חם"

דיון ער ברשתות החברתיות הוביל להתעניינות של התקשורת הממוסדת שמיהרה לעסוק בפיסת הרכילות הצרכנית הזו. הזעקה שנשמעה הייתה על כך שמהלך זה מוזיל את ספרות הילדים, וכיוון שמדובר ביצירות של הוצאת "הקיבוץ המאוחד/ספריית פועלים" שנקלעה לקשיים כלכליים בעקבות קריסת רשת "סטימצקי" וחובותיה להוצאות לאור – החיבור לנושא האקטואלי היה בגדר הזדמנות פז לחזור ולעסוק במצב הרעוע של תחום המו"לות הישראלי.

העיתונות המקוונת, הכתובה, הרדיו (וייתכן וגם הטלוויזיה, אך אינני יודע על כך) דנו בנושא (לרוב במדורי הספרות והתרבות). סופרים נתבקשו לענות על השאלה אם ראוי שילדים ינגבו את התחת עם פלוטו, ועוד שאלות ברומו של עולם. יש לציין כי לא התייחסו כל כך לאיורים עצמם, אלא לספרות שניזוקה, אף על פי שהאיורים הם אלו שהודפסו, ועוד חשוב לציין כי האיורים הודפסו על גבי האריזה בלבד ולא על גבי המגבונים.

"ספריית המגבונים" מתוך אתר שופרסל

קלאסיקה עברית, גוועלד!

העובדה שהמהלך של שופרסל היה טריק שיווקי גרידא, שמקובל מאוד בעולם, ואין בו חדשנות או ניפוץ טאבויים, אינה משנה כנראה. הרי מדובר בסופו של דבר במרצ'נדייז – אחד הדברים שמאפשרים רווחה כלכלית ליוצרים ומו"לים בכל העולם. מפית שעליה מודפס פיטר ראביט, צלחת שעליה מודפסות דמויות המומינים או מגבת של תומס הקטר אינם מעוררים דיון כלל. אבל כשמדובר בקלאסיקה עברית – אנו ממהרים להגן, לצעוק כנגד ולדבר על זילות.

דיון רציני בנושא היה יכול להיות סביב האופן שבו איור הופך להיות מזוהה כל כך עם יצירה ספרותית לילדים, עד כדי כך שיש לו את הכוח (וזה כוח עצום, תודעתי וכלכלי) להוות מקדם מכירות של מוצר. או למשל, היה ניתן גם להתייחס לכך שספרות ילדים עכשווית לקטנים אינה מצליחה "לעקוף" במכירות את הספרות הקלאסית שעדיין נמצאת בבכורה. זו היתה הזדמנות לעסוק בספרות ואיור דרך אייטם שולי על צרכנות, ובמקום זה קיבלנו סיקור רכילותי שהתנדף במהרה.

אך עבורי העניין המשמעותי באמת בסערה החולפת הזו נוגע לכך שספרות הילדים הישראלית אינה זוכה לכבוד המגיע לה. היא אינה מסוקרת כראוי; כמעט ולא מתפרסמות כתבות וביקורות על ספרי ילדים ונוער חדשים; במרבית המוספים לספרות (המעטים בעצמם) אין התייחסות רצינית לספרות ילדים, או התייחסות בכלל (ריבוע קטן שבו תקציר עלילה של ספר אינו מהווה התייחסות רצינית), והבמות שכן היתה בהן התייחסות לספרות ילדים הולכות ומצטמצמות או נסגרות.

לא סקסי? לא מסקרים

התקשורת הממוסדת והמיינסטרימית אינה עוסקת כלל וכלל בספרות ילדים, ולכן האמנים (וכל בעלי המלאכה במו"לות לילדים בישראל) משוועים להבלחות שקורות מפעם לפעם בתכנית רדיו ספרותית או במוסף כזה או אחר. העיסוק המהיר, האינטנסיבי והדרמטי שלא לצורך סביב עניין המגבונים הנכיח את המצב הזה: ספרות הילדים לא מעניינת אלא אם כן היא קשורה לצרכנות ואם ניתן לקשרה במסגרת אייטם "סקסי", כזה שמאפשר להצמיד לו מלים כמו "זילות", "כסף", "משבר" ו"ביזיון".

הלוואי שספר ילדים חדש היה מעורר סערה כזו, הלוואי שתכנית רדיו פופולרית בצהריי היום הייתה מקדישה זמן שידור לתופעה תרבותית הקשורה לספרות ילדים, הלוואי שהעיתונות הייתה מציעה תחקירים מעמיקים על עולם המו"לות לילדים במקום על המדפים של רשת שופרסל. אבל על אף העושר הרב שבה, ספרות הילדים עדיין נדרשת לקפיטליזם והרכילות כדי להגיע לתודעה הרחבה.