ג'ולייט היא דוקטור שמשכירה דירה חדשה לאחר שנפרדה מבן זוגה. בעל הבית החדש שלה מקס (ג'פרי דין מורגן, בעל מזדמן) מפתח כלפה אובססיה: הוא מתהלך בתוך הקירות, צופה בה, נכנס לביתה בלילות ומסמם אותה עד אובדן הכרה. ג'ולייט מרגישה בנוכחות שלו ומתקינה מצלמות וידאו בביתה, בהם היא צופה לבסוף באונס שלה שלא ידעה כלל שהתרחש.
בניגוד למה שמוקבל בעולם הקולנוע, האונס הפיזי בסרט אינו אכזרי ומזעזע, אלא שקט ונסתר. למעשה, האקט עצמו אף נעדר לחלוטין מעיני הצופים, לא נראה ולא נשמע, מלבד רמיזות עדינות להתרחשותו מבעד לעיניה הדומעות ופיה הפעור של ג'ולייט. העלילה הבסיסית הזו שימשה כבר לא מעט סרטים. נקודת השוני היא בסצנת האונס, או יותר נכון בהיעדר שלה. היא מעניקה לסרט מבט שונה על אירוע שכזה, מפרקת אותו ממשמעות ובונה אותו מחדש דרך שתיקת הדמות.
סטוץ קיץ תל-אביבי
את האונס הראשוני והאכזרי ביותר גולייט חווה מבלי לשים לב. מקס פולש לביתה, לפרטיותה, מציץ עליה מחורי הצצה קטנים, מבעד לשקעי החשמל. הוא שוכב בתוך האמבטיה שלה, על מיטתה, מריח את בגדיה, את שערה, משתמש במברשת השניים שלה. הסרט מבקר את דמותה של גולייט, שחייה את חייה מול עיניו המציצניות של מקס. זו מטאפורה לאדם המודרני שחיי את חייו מול העיניים המציצניות של החברה. שמשתף את חייו, לעיתים ברצון ולעיתים באופן לא מודע, דרך הטכנולוגיה שנוגעת בכל תחום בחיים. הפרטי הופך לציבורי והשליטה עליו נעלמת בן רגע. ההשלכות, מתעקש הסרט שנבין, הן הרסניות.
הנגיעה בפרובלמאטיות של החשיפה רלוונטית אך לא מאוד חדשנית. בחצי השעה הראשונה, הסרט בונה את המתח באיטיות. האף נדבק למסך, ממתין לשבר גדול שיהפוך את הסרט הזה למשהו שלא נעשה בעבר. כשהוא לא מגיע, אני נשארת עם תחושה של סטוץ קיץ תל אביבי; מה, זהו? נגמר?
הידיעה שהילארי סוואנק נמצאת בתפקיד השחקנית הראשית, בונה מגדלים של ציפיות, שמתרסקים עם התפקיד שלה ב"דיירת". דמותה של ג'ולייט נופלת כל כך הרבה פעמים בפח, שהאמינות הולכת לאיבוד: רופאה משכילה צעירה ויפיפייה שמשכירה דירה מדהימה ופנויה במחיר מצחיק בלב ניו יורק. היא חוזרת לחבר בוגדני בלי טיפת כבוד עצמי, מכניסה את בעל הבית, זר גמור, לחייה ולמיטתה לאחר שעות ספורות. עובר עוד שבוע עד שהיא מתייחסת לתופעות הלוואי של הסימום הכבד שהיא עוברת כל לילה. היא לא אמורה להיות רופאה?
שיח קולנועי מיושן
דמותה שטחית מכדי ליצור את מה שהסרט מתיימר להיות – מותחן פסיכולוגי משובח. הוא מתאים יותר לז'אנר האימה, דל התקציב וחסר הכישרון. סוואנק, בהיותה שחקנית אופי מדהימה שסיפקה לנו בעבר הצצה לדמות של אישה שנאנסה ("בנים אינם בוכים"), משתדלת בכל כוחה להרים את העלילה, אך לשווא.
מפליא איך גם היום, השיח הקולנועי מאפשר לעצמו בנונשלנטיות ליצור דמויות נשיות על גבול הטמטום, לזלזל בכל גרגיר אינטליגנציה נשית דרך האקט הבזוי ביותר שאישה יכולה לחוות. מכוון שזהו סרט הביכורים של יוקנין, אפשר לבחור לסלוח לו על שהחזיר אותנו חמישים שנה לאחור ולקוות שבעתיד יספק לנו דמויות מעניינות ומתוחכמות יותר. עד שזה יקרה, אפשר להמתין שהסרט יגיע לכבלים.
