בשנת 2011 עלה לכותרות מאבקן של נשים נגד חוק עקרות הבית של הביטוח הלאומי. אחרי שהצעת החוק לשנות את הסעיף של "עקרת הבית" לא עברה, המאבק מכה שנית. מדובר בחוק מיושן, שעל פיו אישה נשואה או ידועה בציבור, שבעלה מבוטח ושלא עבדה במשך ארבע שנים, תיחשב על פי הגדרה ל"עקרת בית", והיא לא תהיה זכאית לקצבה מהביטוח הלאומי.
לא משנה אם אותה אישה עבדה במשך עשרים או שלושים שנים לפני כן, ברגע שהיא לא עבדה במשך ארבע שנים, טרם יציאתה לפנסיה, עליה לעבור את מבחן עקרות הבית. במידה והמבחן קבע כי היא כשירה לתפקיד – היא נחשבת לעקרת בית ואינה זכאית לדמי ביטוח לאומי. אז מה כולל המבחן המתוחכם הזה? מגיעה לבית פקידה שבוחנת את יכולותיה של האישה. במידה ואותה אישה מסוגלת לסדר את הבית, לכבס, או לקלף מלפפון, הרי שהיא הצליחה במבחן וכעת היא נחשבת לעקרת בית.
קיצור תולדות הנשיות
החוק של הביטוח הלאומי נחקק בשנת 1968, ומאז נשאר בדיוק באותו נוסח. מחשיד שאף לא אישה אחת התקוממה באותן שנים על החוק המפלה הזה, שרק בשנת 1987 הדליק נורה אדומה אצל נשים שניסו להיאבק בו.
נכון, בשנת 1968 לא היה פייסבוק או טוויטר שאפשרו להפיץ מאבקים כאוות נפשנו, מה גם שרוב העם לא היה מעורב בחקיקת החוקים או במתרחש בכנסת, בשל מוגבלותם של כלי התקשורת. אלא שעכשיו אנחנו בשנת 2014, ומאז 1968 הספיקו להגיע לישראל עגבניות השרי, משחק הטאקי, הדיסק און קי, מערכת כיפת ברזל ואפילו חדר ניתוח מתנפח. עושה רושם שאנחנו מדינה מפותחת, שמסייעת לא מעט גם בפיתוח מדינות אחרות. אבל להצליח לשנות חוק משנת 1968, זה כנראה פיתוח חדשני שאנחנו עדיין לא מוכנים אליו.
הגבר לא נמדד על סמך המלפפון
הדבר שאולי יותר מכעיס את עקרות הבית, עוד לפני הגדרתן בביטוח הלאומי, הוא שאת הגברים בוחנים בצורה שונה: גבר לא נמדד על פי יכולותיו לקלף מלפפונים, אלא על פי השתלבותו בשוק העבודה. בין אם עברו ארבע שנים או עשור מאז אבדן כושר העבודה שלו, כל עוד השתלבותו בשוק העבודה מוגבלת או לא מתאפשרת, הוא זכאי לקבלת קצבה. ומילא שהחוק מעצבן ומיושן, יש יותר מיושן מלהביא הביתה פקידה שתבחן את יכולותיה של "עקרת הבית"?
כדי להבין מה בדיוק נשים עוברות במבחן הזה, דיברתי עם דורית, שעד לפני חמש שנים היתה אחות סיעודית. בעקבות בעיות רפואיות, דורית לא יכלה להמשיך בעבודתה. בלשכת התעסוקה הציעו לה להיות קופאית, וכשהיא לא נענתה קראו לה מפונקת. כשהיא ניסתה לקבל קצבת נכות אמרו לה ש"סך הכל המצב שלה לא כזה נורא". עכשיו, הביטוח הלאומי הודיע לה ש"נגמר הבית מלון", והיא צריכה לעבור מבחן הסמכה. אם גם לכם עבר בראש פס קול מסרט אימה במשפט האחרון, חכו לסרט ההמשך, בו נצעק לגיבורה: "לא! אל תפתחי לה את הדלת! היא רוצה להרוג אותך!"
מה גרם לך להפסיק לעבוד?
"עבדתי קרוב לעשרים וחמש שנים כאחות סיעודית. עבודה עם מבוגרים, וביניהם הרבה חולים לא פשוטים בכלל. כשהייתי צעירה הכל היה נחמד, יכולתי להתכופף ולנקות, להוציא אותם לטיולים ולפעמים גם להרים אותם למקלחת. אבל מה לעשות, בגיל חמישים זה כבר לא כזה פשוט. רציתי להחליף מקצוע, אבל כבר היה מאוחר מדי. ולמרות שיש לי שני תארים, לא הצלחתי להשתלב בתחום הסיעוד בתפקיד משרדי".
במצב כזה את מתפטרת ונחשבת לזכאית לדמי אבטלה?
"גם זה לא פשוט בכלל. בשנים האחרונות לפני שעזבתי, ניסתי לגשש ולמצוא תפקיד משרדי. אמרתי לעצמי שאני לא אעזוב עד שאמצא עבודה בטוחה. אבל עברה כמעט חצי שנה, ולא מצאתי כלום. ואז כשכאבי הגב התחילו להחמיר, החלטתי לעזוב ולהתבסס על דמי אבטלה עד שאמצא משהו.
הגעתי ללשכת התעסוקה והתברר לי שהם יעשו הכל, ורק שלא אראה את תלוש השכר העלוב שלהם. הפקידה הציעה לי מגוון תפקידים אטרקטיביים כמו קופאית, מנקה בקניון, או דיילת מכירות בסופרמרקט. אני אמרתי לפקידה שזה לא בא בחשבון, זה לא תואם את היכולות שלי ולא את רמת ההשכלה שלי. היא אמרה לי שאסור לי להתפנק, כי בסוף אני אשאר בלי גרוש. אחרי מאבקים קשים ומייגעים הצלחתי לחתום אבטלה, מה שדרש ממני לנסוע עד העיר ולחתום באותה שעה כל שבוע. בכל פעם שפספסתי את האוטובוס ואיחרתי למועד החתימה, איימו עליי שיפסיקו את הקצבה".
זה באמת נשמע מתסכל, אבל לא נתנו לך תמיכה כלשהי לאור המצב הפיזי שלך?
"ממש לא. אף אחד שם לא פועל מטוב ליבו למען האחר, זה הכל בירוקרטיה. עברתי אצל עשרות רופאים, ולא משנה מה הם כתבו – לא הייתי מספיק מסכנה, ולכן גם לא הייתי זכאית לקצבת הנכות".
מה זאת אומרת? אבל את לא יכולה לעבוד בגלל מצבך הפיזי.
"לא. אני יכולה לקלף מלפפונים, וזה מספיק, מסתבר".
מה באמת קרה במבחן הזה?
"אחרי ארבע שנים של קצבה קיבלתי טלפון. אמרו לי שאני לא זכאית לקצבה יותר, ושתגיע בקרוב פקידה כדי להסביר לי על המשך התהליך. זה היה קטע ממש מלוכלך, כמו בוחן פתע. אף אחד לא אמר שהיא באה לבחון כשירות לעקרת בית".
אם היה לך מושג שזו בחינה, היית מתנהלת אחרת?
"ברור. קשה לי להגיד את זה, אבל הייתי מזייפת. הייתי משאירה את הבית מבולגן, ולא הייתי מקלפת מלפפון".
באמת בדקו אם את יכולה לקלף מלפפונים?
"כן. אני יודעת שזה נשמע הזוי, אבל כך זה היה. היא נכנסה אלי הביתה ואמרה 'וואו מאוד נקי פה, ואיזה ריח! יש לך מנקה להמליץ לי עליה?' – איזה מין דבר זה, לבחון אותי בתמימותי?! כאילו היא בהצגה השקרנית הזאת. אני עניתי בנאיביות מוחלטת שאין לי מנקה ושאני עושה הכל לבד, למרות הקושי. היא המשיכה ושאלה אותי, כאילו בנחמדות, 'אוי מסכנה, קשה לך. מה עם כביסה ואוכל, מי עושה לך את זה?' אני הפלתי את עצמי בפח ואמרתי שאני עושה הכל. אחר כך הגיע השלב היותר מביך".
זה נשמע הזוי, יש יותר מביך מזה?
"כן, היא אמרה שהיא צריכה לעשות לי מבחן כשירות קצר. בהתחלה היא ביקשה ממני ליישר את הידיים ולהזיז ככל האפשר את האצבעות. היא ביקשה שאני אחקה כמה תנועות מטופשות שהיא עשתה, ואז היא ביקשה ממני ללכת למטבח. היא שאלה אם יש לי ירקות במקרר וביקשה שאני אוציא אותם ואחתוך אותם לעיניה. הייתי בהלם, לא הבנתי מה קורה סביבי. אז שתקתי ועשיתי לה סלט".
אז עברת את המבחן בהצלחה, לצערך?
"אמת. עד היום אני נלחמת בהם, זה פשוט לא הוגן וכל כך מיושן. לצערי אני נאלצת בכל פעם לעבוד עליהם. אני כל כך שונאת את זה. בכל פעם שמגיעה פקידה אני מבקשת מהילדים שלי להפוך את הבית. אני מרוקנת את המקרר כדי שלא יהיה שם שום מלפפון בטעות, ודואגת שיהיו ערימות של כביסה. עצוב, באמת עצוב. אבל זה המצב. כל החיים שלי שילמתי לביטוח הלאומי, בשביל מה? כדי שכמה פקידים יוכלו לחגוג על הגב שלי? אבל זה כבר מאוחר מדי לשנות את הנעשה, רק את העתיד לבוא".
ומה עתיד לבוא?
"בראש ובראשונה מאבק ציבורי, שאני אהיה פעילה בו, ושותפה להוצאתו לפועל. דבר שני, מאבק אישי. זה עצוב, אבל לילדים שלי אני לא מאחלת את זה. יש להם דרכון אירופי, אז אני ממליצה להם לברוח. לי זה כבר מאוחר מדי, אבל להם יש עוד סיכוי לקפוץ מהספינה הזאת לפני שהיא טובעת".
