כתום זה השחור החדש

ינואר 19, 2017

יובל פלוטקין, מתמודד בתחרות "פרס מכללת ספיר ליצירה צעירה" עם סיפורו הקצר "ישנן נשימות. שוב אינך יודעת לסגת". הוא בן 24, בעל תואר ראשון במדעי הרוח והאומנויות ומלמד תלמידי פנימייה.

איפה אתה מתגורר?

לפעמים בתל-אביב, לפעמים בראשון-לציון. תלוי מתי שואלים וכמה כסף יש לי בחשבון הבנק.

מתי התחלת לכתוב?

כבר כילד אהבתי לשחק עם מילים, אבל מתישהו בחטיבת הביניים פתאום נפקחו עיניי, והשפה החלה להיראות לי כמו קסם של ממש. מגרש משחקים אינסופי, או משתלה של פרחים קוצניים וריחניים, או אפילו, בית חרושת לייצור נשק לא קונבנציונלי.

מה ההשראה שלך לסיפור?

הסיפור לא מבוסס על אירועים אמיתיים, אבל הוא מבוסס על רגשות אמיתיים: געגוע, שברון לב, חוסר אונים, קנאה. כשראיתי שהנושא של התחרות השנה הוא "התמכרות", שאלתי את עצמי אילו סוגים של התמכרויות אני מכיר מקרוב, ואילו התמכרויות חוויתי ממש על בשרי. נאלצתי להשיב לעצמי שכנראה האהבה היא אכן סם, ואחד חזק ביותר – קלישאתי ככל שזה יישמע. ומצד שני, חשבתי לעצמי, מדוע לא לקחת קלישאות, להתפלש בהן, ולהוכיח להן עצמן ולנו שהן לא כל כך גרועות? אולי קלישאה היא בסך הכל אמת שנעשתה קצת חיוורת?

ספר לי על עוד סיפור קצר שכתבת.

כתבתי בחיים שלי כבר כמה סיפורים קצרים, ואם להיות כן, בעיקר התחלות של סיפורים קצרים. אחד מהם עסק בניסיון בריחה מתל-אביב של נשמתה של נרקומנית מתה, שככל הנראה עסקה בזנות. היא מתקשה לצאת מהעיר, כיוון שהכבישים נחסמו לטובת מרוץ בחסות חברת ספורט גדולה. בסוף הסיפור היא אמורה למצוא מפלט ולשקוע בתוך הים. מעולם לא סיימתי את הסיפור הזה.

איזה ספר הכי השפיע עלייך?

יש משהו לא ממש הוגן בבחירה של ספר אחד מתוך אינספור שנכתבו. אני מאמין באמת ובתמים שכל ספר שקוראים, בין אם אוהבים אותו או שונאים אותו, יכול ללמד משהו על החיים, או לכל הפחות על כתיבה (גם אם זה שיעור על כתיבה גרועה). בכל זאת, אנקוב בשמותיהם של שני ספרים יקרים לי במיוחד: “בלשי הפרא" של רוברטו בולניו, ו-”פראני וזואי" של סלינג'ר. קראתי ואהבתי עוד ספרים רבים, אבל שני אלה התמקמו כדיירי קבע בלב שלי.

למה בחרת בסיפור הזה לתחרות?

כתבתי בשביל התחרות בערך ארבעה סיפורים, ועוד שש התחלות של סיפורים אחרים. אני רציני לגמרי. בסופו של דבר שלחתי את הסיפור הזה, שהיה בעצם הראשון שכתבתי. למה? כי לפעמים הדבר הראשון שיוצא הוא הדבר שהכי דחוף להגיד – וגם הדבר שיש בו מידה חזקה במיוחד של "אמת", תהא משמעות המילה הזאת אשר תהא. זה קצת כמו שפותחים ברז, אחרי שהצנרת עברה תיקון: בהתחלה יוצא מהברז בעיקר בוץ, ורק אז מגיעים המים. לא הייתי שותה את הבוץ, אבל יש בו משהו שאין במים.

אתה משווה את כאבי האהבה לכאבים של מלחמה וכאבים רפואיים. כשאתה נפגע אתה מרגיש כך?

בוודאי. שברון לב כואב באמת בחזה והוא עלול להפוך אנשים לחולים ממש. אבל זה סיכון שחשוב מאוד לקחת. בעונה הראשונה (והטובה ביותר) של התכנית מחוברים, השתתפה נערה צעירה בשם חנה רטינוב, שהוטרדה פרק אחר פרק משאלה אחת בלבד: האם עדיף לאהוב ולהיפגע, או לא לאהוב בכלל. הנה אני מצהיר בלב שלם: חיים בלי אהבה דומים למוות. נדמה לי שחנה חשבה כמוני.

פעם נכוות מבגידה?

לא. מצאתי את עצמי נפגע בחיים מעניינים של אגו, בין אם במערכות יחסים זוגיות ובין אם בקשרים עם חברים. אבל מעולם לא נכוויתי מבגידה בנוסח ההוליוודי, מתחת לאף, מאחורי הגב ובין הסדינים.

הבחורה שעליה כתבת את הסיפור אמיתית?

לא. לצערי, אף פעם לא יצאתי עם בחורה ג'ינג'ית.

אתה כותב קצת בהשראת עידן חדש, שבו כולם עוקבים אחרי כולם. אתה משתף איתו פעולה?

אני חושב שהיום זה בלתי נמנע. במובנים רבים, אנחנו בני ערובה של הזמנים שלנו. אנחנו מתחברים לרשתות החברתיות, ומיד קופצות מול עינינו תמונות של אנשים – קרובים לנו יותר או פחות – בתאילנד, בקניון ולפעמים אפילו במיטה. וכך, גם אני לפעמים מעלה תמונות של עצמי, או משתף אירועים מהחיים שלי. לפעמים אני מנסה לקחת מעט חופש מכל עומס המידע הזה, אבל אז אני מגלה שמהר מאוד הוא מגיע עד לפתח חדרי, ובסוף היום אני מוצא את עצמי מקדיש דקות ארוכות להודעות קוליות, מיילים, תיוגים ועוד. שאלת האם אני משתף עם זה פעולה: אני לא רואה בעצמי תומך או מתנגד של התופעה. אני פשוט מנסה להתמודד איתה באופן הטוב ביותר.

ועקבת פעם אחרי מישהו/מישהי? וירטואלית או פיזית.

יצא לי לערוך מסעות ריגול קצרים בפייסבוק, אבל לא משהו מוגזם או מזיק. במציאות עוד לא יצא לי לרגל אחרי מישהו, אבל זה רק כי עדיין לא קניתי מעיל בלשים ומשקפת.

את מי היית מזמין לקפה ומעמול? ולמה?

את עידו פלד. הוא הגיע גם כן לחמישיית הגמר של התחרות הזו, עם סיפור קצר על מישהו שמכור לקיפולי נייר. יש לנו כמה חברים משותפים, אבל מעולם לא החלפנו יותר מכמה משפטים. אשמח להיפגש איתו, לאכול מעמול ולנסות לקפל מהמפית "צפרדע-מקפצת”. זה קיפול אסייתי עתיק מאוד ורב משמעות.

נימוקי השופטים

סיפורו של יובל פלוטקין הוא סיפור אהבה-שנאה מרתק וייחודי, המספק הצצה חד פעמית לתוך תודעה גברית פוסט-טראומטית, ומסיר את המעטה מעל כל המושגים הקלישאיים והסטריאוטיפים של המאצ'ו הנבגד והפגוע, בטקסט שהוא כמו מכונת ירייה שקשה להפסיק אותה, וקשה להתחמק ממנה.

ישנן נשימות. שוב אינך יודע לסגת / יובל פלוטקין

חברה חיילת זה כמו חיילת מתה. היא ממשיכה לרדוף אותך תמיד, בשיער אסוף ובמדי זית וכל כפתוריה סגורים. אתה רואה אותה יושבת על המזרן, מחכה שתרכון מעליה, שתסיר את נעלייך המגושמות, ואתה בגב כפוך נוטה לעברה בחצי סיבוב. ככה אתם עומדים, והחדר הולך ומחשיך, והמרחק הולך גדל, שנה אחר שנה, עד שידך אינה משגת. שערה הכתום נבלע בהדרגה בנבכי האפילה, כמו תפוז בין העלים בלילה. בשלב הבא, כל מפגש עם חיילת פועל ישירות על לבך. חברה חיילת, תמיד עודנה חיה. תחילה חדריך מתכווצים נוכח הירוק ואז, בין רגע, פעולת השאיבה מתחדשת בעצימות גבוהה משהכרת. אתה מוצא עצמך, למרבה הבהלה והמבוכה, מתנשף כאילו רצת. ובעצם, באמת גמעת מרחק: כל הדרך מן ההפתעה, אל האכזבה, בטיסה ישירה אל ערבות הגעגוע. במקביל ללבך, גם רוחך נסערת. מחשבתך נחבטת בין שולי תודעתך הלוך ושוב, עד כאב, ואתה נאלץ להכות באגרופך בדלת המכונית, אחת, שתיים, שלוש, ארבע, חמש פעמים, ולחנות בגסות לצד המדרכה (או על המדרכה, בגלגל אחד). הגוף שלך משליך עצמו אחורנית במחווה של ייאוש ואתה משתיק את הרדיו. אתה בועט ברצפה. אתה מנסה לצרוח. אם המזל משתף איתך פעולה, אם המקרים מצטרפים לטובתך, צרחה דקה אכן מיתמרת מגרונך. ביום רע, אתה נשאר ללא צליל, בפה פעור, ועינייך הכלות שלוחות קדימה, דרך הזכוכית, אל הנוף הריק, המחושב, הלאה והקהה של הפרבר. אתה דומע.

אתה נוטה לחשוב שזה עניין של זמן. יעברו שלושה, ארבעה, שישה חודשים, והכאב יעבור. תשלים עם לכתה כפי שהיא עצמה השלימה פעם עם נוכחותך (זוכר שגילתה לך? השתתקת והבטת נדהם בסחף). אבל אז עוברת שנה ועוד אחת, וזו שאחריה, ואינך שוכב אלא איתה, גם דרך גופן של אחרות, ואין שפתיים שנושקות לגופך אלא שפתיה, אפילו אם זו שפתך העליונה שסוגרת על שפתך התחתונה. לרגעים אתה חושב שהחלמת: עברו כמה שעות בלי שדמותה עלתה בראשך – בזמן שצפית בסרט (על אודות צרותיהם של אחרים), או ביצעת פעולות עקרות ממחשבה במקום עבודתך או ישבת ליד מזרקה בליסבון וניסית לשנן את קצבה של העיר. ברגע שאתה שוב נזכר בה, אתה חש לרגע ניצחון. מיד אתה מבין עד כמה הדבר מגוחך: הרי זה עתה היא שבה אליך כרוח רפאים, ולא רק שעשתה כן, אף הגבת בחיוך. חשבת שהבסת אותה, לשנייה, אבל אז הבנת את גודל ההונאה, שאפילו בהעדרה, נוכחותה חזקה מעמידתך (חבר טוב כינה זאת פעם "כאבי פנטום", התופעה הרפואית במסגרתה אנשים כרותי גפיים ממשיכים לחוש באיבריהם, אף שאלו נגדעו מזמן). פעמים אחרות אתה מתעורר בבוקר ומזהה בקפלי השמיכה את צורת גופה. חלמת עליה, אידיוט. ובחלום, היא לא הייתה עם מישהו אחר, ולא הכאיבה לך מאוד, ולא ניסתה לבצע בך מעשה סדום, ולא רצתה להוכיח אותך על חולשותיך, ולא חזרה בתשובה, אלא אהבה אותך באמת ובתמים. רוך מזוג ברוך, זה הכול. ואין דבר מכאיב מכך, מן ההבנה כי בתוך תוכך, לא פסעת אף לא צעד אחד קטן הלאה מן הפעם הראשונה ששכבתם, ואולי כעת, אתה מבקש את חומה יותר מאי פעם. יש איזה גרעין רגשי שאפילו שהוא לגמרי שלך, שוקק בפעילות הכימית של גופך, בחיווטי החשמל במוחך, אין לך גישה אליו. אם הייתה לך, היית יכול אולי לנטרלו. אבל אינך. פעמים רבות הצגת לעצמך איזו דלת מסומנת ויצאת בעדה, רק כדי לפסוע אל תוך חדר אחר, כמו בסרט אימה בו אדם נודד בין מאה חדרים וכל אחד זהה לקודמו.

אתה יודע שעדיף שלא תיצור איתה קשר. זה יהיה זרז. זה ידליק הכול מחדש. כל המתגים יורמו. שלטי פנסים יכריזו על שמה, ואתה, כמו הצרכן הנרקוטי שהינך, תשקול לרגע להמר שוב על כל הקופה. היא תמיד עושה את זה, אומר החבר. זאתי, מלאת מניפולציות. אבל לא מתוך רוע, אתה עונה לו, כי אם מתוך הרצון הכה אנושי להיאהב (כמוני, כמוך), שתורגם אצלה לכדי רשת של הרגלים. אין בה אשמה, אתה מצדיק ומצטדק. היא עובדת עשרים וארבע שעות ביממה, אתה מסביר, בשביל שאיש לא יתפתה לתאר שוב את שיערה ככתום-חלודה, כפי שעשו לה אז, בחטיבת הביניים, או בתיכון, מול כל החברות, אולי במחנה הקיץ, ולא היית שם כדי לגונן עליה. היא מעדיפה להיות השמש. בהיבט אחר, על פי נימוק משוכלל שפיתחת לאורך הזמן, אתה סבור שלא תמיד יש לרסן את הדחף: אתה יודע שלעתים, על דברים ניתן להתגבר גם במנות קטנות, ושדווקא ההתנגדות מעידה (לעצמך, בפני עצמך) על מעורבות רגשית עזה, שמנציחה את התלות. אז מדי פעם שיחה. לעתים נדירות פגישה. לא היו נפגעים ולא נגרם נזק (את שאריות תחתית הבירה, שקרעת לעשרות חתיכות קטנות והוספת לרטש לכדי מאות פירורים זעירים, תאסוף כבר המלצרית, אחרי לכתכם). מעל כל זה, אתה הרי עצמך זה שאמר שבסופו של דבר, אין שום דרך להאיץ את ההתגברות על הפרידה: כל שניתן לעשות הוא להמתין, ולתת לזמן לעשות את שלו. אתה לא תמים: אתה יודע שכמעט תמיד כשמדברים בשבחו של הזמן, מזכים אותו בקרדיט ששייך לשכחה. הזיכרונות מיטשטשים ומידלדלים, עד שאין עוד במה להיאחז ואפשר להחליק באיטיות ובזהירות (למעשה, בפזיזות פושעת) אל עבר המערכה הרגשית הבאה. בינתיים, אתה יכול לזכות רק ברגעים של אלחוש. שנן זאת פעם ושנן זאת שוב: אינך יכול להשיג ניצחונות ואף לא הפסקות אש. רק להתעודד מאורה החלוש, הפלורסנטי, של אותה אופטימיות זהירה הרוחפת בחדרי המשא ומתן.

החיים נמשכים. בעיקר חייהם של אנשים סביבך. ההורים שלך מחליטים לטוס לפינלנד. אתה מסיע אותם לשדה התעופה. אתה עוזר להם לפרוק את המזוודות מן הרכב. הם נושקים על לחייך. הם נבלעים בין שערי הטרמינל, כשלפתע אתה מזהה אותה מאחור והשמש אסופה בקוקו על עורפה. היא לא חנוטה במדים הפעם (כמובן, מדוע שתהיה?), אלא לובשת ז'קט ג'ינס. אתה לא חושב פעמיים וניגש אליה. מלפנים, היא כבר אינה היא. שוב שגית. אבל הנה בכל זאת נכפה עליך צירוף מקרים משעשע, מר שבמרים, כה מופרך שהיה עובר רק בקושי כעדות, וכמה מטרים מאחורי אותה היא-בפוטנציה, אתה מזהה מישהו מוכר אחר: בן זוגה, מוקף בקבוצת רעים (במחשבה שניה, אין זה מופרך כלל. אפשר לחשב זאת: פעמיים אתה מזהה אותה ביום חול, וחמש פעמים בימות סוף השבוע. אין זו אלא אמת סטטיסטית). לא נפגשתם מעולם, אך אתה מכיר היטב את תווי פניו של הבחור. חקרת אותם ברשתות החברתיות. פיקסל אחר פיקסל. האתרים האלה הפכו להיות מאורות הסמים שלך. אתה בא בחיקם כדי למרוד באיפוקך. ואין דבר משחרר יותר מן הפעולה הסודית, הכה פרטית, של בגידה בעצמך. אתה אינך כועס או בז לו, למאהב. הגבוה, הרזה, עב הגבות. אתה חש מאוים מעט מעצם קיומו, אך מניח שהייתם יכולים להיות מיודדים בנסיבות אחרות. אחרי הכול, היא בחרה את שניכם והיא ידועה בטעמה המשובח. ידוע לך איזו מוזיקה הוא נוהג לשמוע. אתה יכול לנקוב בשלושה שמות לפחות: שני ראפרים אמריקנים ואמן אינדי-שחור-צרפתי שמישהו כתב איפשהו שהוא הדבר הבא של סצנה כלשהי, מסתמן. אתה מכיר את החולצות שבארון הבגדים שלו. הוא מתלבש שונה ממך, הרבה יותר ספורטיבי. לא החליפה רק בן זוג, חשבת פעם, אלא גם מלתחה. אתה מכיר את פניו כשהוא שיכור, בסניף של רשת-פאבים (המצאה מעוררת חלחלה, לעניות דעתך), מסניף את שערותיה המתוקות-חריפות ושניהם מתפקעים מצחוק. אתה יודע איפה לנו יחד באיטליה (תזדייני, ונציה, מצאת את עצמך לוחש ברגעי הדמדומים שבין ערות ושינה). פעם ניסית לחשוב: האם יתכן שהם צוחקים עליך בתמונות האלה, ומיד השבת שלא. סביר להניח שהם פשוט נמנעים מלהזכיר את שמך. לא בגלל הכוח הטמון בו. אין בו כוח רב. הוא פשוט קצת מעכיר את הערב, זה הכול. כמו כתם בהיר על שטיח מקושקש, שנוח כל כך להתעלם מקיומו (תזדייני, ונציה, תטבעי בתעלות המחורבנות של עצמך).

אם הוא יוצא מגבולות הארץ, משמע שהיא נותרת לבדה. צפונה בבית הוריה, משיבה לעצמה את פרטיותה בפעולות פשוטות, אולי זפזופ בטלוויזיה, אולי אוננות, כפי שעושים בני הזוג כשהאהוב יוצא לענייניו. אתה מתמזג אל כביש גהה דרום ומתחיל לנסוע לכיוון ביתה. אתה לא מהרהר בכך. זה האינסטינקט שמטה את ההגה. שוב אתה רוצה להכות בדלת הרכב, הפעם כדי להוכיח את עוצמתך, אבל חומל לבסוף על חתיכת הפלסטיק. אתה מנצח אצילי מאוד. לא היית ערני כל כך שנים. הרדיו לא יכול לספק אותך במסע פורענות שכזה. שידורי הרדיו הם השגרה, אחרי הכול, הם המיינסטרים והפופ. הם כל מה שמוכר מבעוד מועד. הרדיו הוא מפלטו של ההמון, וההמון נפלט אל תוך המיצוע. ומי אתה? עוצמות התשוקה מלהטות בך הלילה. שום פלייליסט לא יהלום את דהירתך, ומים רבים לא יוכלו לכבותך. גם לא ונציה כולה. אתה חץ בוער שנורה בשכבה השקופה של ההזדמנות: שטח ההפקר המאפשר מחטף, שנשתל בראשית הזמנים בתוך המציאות, נמשח לאורך האופק. אתה עושה את הדבר היחיד שנותר לעשות: שר לעצמך. אתה פותח את החלון. אתה מרגיש שוב כמו בכיתה ח', כשנישקת בפעם הראשונה את שירן וגמרת בתחתונים. רק שהפעם אתה נוהג, ולא צריך לחזור הביתה שעה ברגל מקצה העיר ולשקר להורים שלך שמישהו הקפיץ אותך. קאם און, קאם און, קאם און, נאו טאצ' מי בייבי (טו-טו-טו-טו-טו), קנט יו סי, דט איי אם נוט אפרייד, וואט וואז דה פרומיס דט יו מייד, וואי דונט יו טל מי וואט שי סייד. אתה לא זוכר את מילות הבית הבא. אתה חוזר על הפתיחה שוב ושוב, שוב ושוב. הטלפון מהבהב על המושב הסמוך. אתה בודק אם קיבלת ממנה הודעה (למה שתשלח? היא אינה יודעת שאתה בדרך. איש לא טרח לעדכנה). זו רק השתקפות של אור בזכוכית. מקסם שווא. אתה מתלבט האם לכתוב לה: בדרך. אולי תמונה של שלט, המעידה על מרחקך מן היישוב. המרחק בינך ובינה. משפט עתיר משמעות מתוך שיר. זיכרון מתוק. ישנה? לבך ער? עזוב, עזוב, אתה אומר לעצמך. תראה מה יהיה כשתגיע. רק תסתכל ברמזורים, שלא תגיע מת. אתה יורד מהכביש הראשי. אין לך תכנית.

אתה כמעט דורס אותה כשהיא חוצה את הכביש בגבה אליך. היא רצה בבגדי ספורט. היא עושה ג'וגינג (דבר חדש?). אתה מוצא את עצמך מרגל אחריה, נוסע באיטיות ובאורות כבויים (אתה משוגע? גם זה דבר חדש?). אם תראה אותך, פשוט תמשיך לנסוע. אולי זו אופציה טובה: שתראה אותך חולף בפנים חתומות. אולי אפילו: שתראה אותך מעמיד פנים בגסות שאינך שם אלא במקרה – ושתחשוד שאתה אכן מעמיד פנים. היא תיצור איתך קשר, ואחר כך תוכל להחליט אם לענות לה או לא. תוכל להכחיש את שאירע-בבירור באמצעות סיפור בדוי, ולרגע או שניים יידמה לה שהיא למעשה זו שכרוכה אחריך. בכל מקרה, מזמן אתה כבר לא טורח לייצר רושם של שלמות. התחרות ביניכם נסובה עכשיו סביב אתגר אחר: מי הכי פגום, מי הכי חלש. הזוכה מתברך בהילה השברירית, המעוררת קנאה כמעט, של האנושיות. במקביל מיוחסים לו מנהגים רעים של חוסר דאגה בוטה לזולת ופלרטוט מיתמם, בלתי יעלה על הדעת, עם האכזריות. ואין דיינים מלבדכם.

היא רצה סביב היישוב, ואתה דולק אחריה. אתה משלים עוד סיבוב ומבחין בה בחטף. היא משנה את כיוונה באחת. עושה פניית פרסה. היא רצה לקראתך עכשיו. אתה מאט. ברגע הראשון היא נראית מופתעת, שמחה כמעט. תוך ארבע שניות בערך, היא נזכרת שאין לך שום דבר לחפש שם מלבדה, וגבותיה מתכווצות בתמיהה. אחר כך נפתחות בבהלה. היא נסה מפניך לכיוון הבית. היא שולפת את הטלפון ומתקשרת. אתה תוהה אם היא מזמינה משטרה. אתה מזכיר לעצמך, בקול, שלא ביצעת שום עברה. עדיין, אתה מוסיף. אתה מקלל את עצמך: מה לעזאזל חשבתי לעצמי כשהגעתי למקום הזה. אתה עונה: אני כל כך, כל כך מתרגש. אתה פותח בתחילתו של סיבוב נוסף. באותו רגע אתה כבר יודע: תשלים שבע הקפות סביב היישוב ותסתלק. אחרי שגירית את פני השטח באופן יעיל כל כך, אתה מעז לשלוח את המחט הראשונה אל תוך הכאב. איך היא בגדה בך, אתה שואל. ואחר כך עוד שלחה אותך מעליה. ואתה. איפה אתה היית בזמן הזה.

שנים שרציתי ללמוד בשדרות אבל החרדה שיתקה אותי. בסוף הלכתי על זה ולקראת השנה השלישית לתואר הבית שלי התמוטט. אני טוענת שאין דבר כזה מקריות, ואם כן, איך זה שהיא יכולה להיות כל כך אכזרית ולא הוגנת. קשה לי להבין איפה אני ממוקמת על המפה היום, אבל אני זוכרת בדיוק איפה הייתי עד לפני אותה שבת

קרא עוד »

מאי 5, 2024