בימי קדם, פילוסופים ברי מוח, שמשו לעיתים כנביאים. לפעמים הם לא התחתנו אלא שמשו שליחי ציבור. הם היו אמנים, אנשי רוח, אנשי אמת. אט-אט התפתחה תבנית "המשפחה האוהבת" – אמא יקרה לי ואבא יוצא לעבודה, והדגם של אדם יחיד שחיי בגפו נעלם, הפך לבזוי, ללא-חברתי. ואני, כיף לי להתעורר לבד בבוקר ולהתחיל לכתוב, בשקט.
יהודה עמיחי כתב את "חתונה מאוחרת", מאיר אריאל מבצע כהלכה. בראיה קצרה לאחור, היו השניים הללו נביאים בעירם העברית. כי היום חתונה זה מאסט, ורצוי כמה שיותר מהר. נהיה פה קטע וינטאג' של להתחתן מוקדם. כל זוג בעננים שנה וחצי, והופ- מתחתנים. ושופכים כסף….הו הו. במקום ללכת לחגוג זוגיות בטיול של שנה מסביב לעולם, שמים בוכטה על ערב אחד, לרוב משעמם, אומרת מי שהגישה ליטרים של אלכוהול במשך שנים בחתונות.
ת'אמת – כל השמחה הייתה מונחת על כתפי הכואבות: החמות צריכה בלאדי-מרי צמוד לוריד, החבר של החתן דורש אספקה קבועה מהוויסקי היקר שהוא החביא אצלי בבר, כשעל פרצופו פאתוס מיותר שנובע מהסכום הגבוה שמוטבע על המשקה. והחתן – הוא מזמין את החברים כדי שישקו לו את התחת ויגרמו לו לשכוח מההחלטה העדרית שהוא עשה בצימר מטומטם לפני שנה.
אבל לא ככה כותב עמיחי. הוא כותב במילים אסטטיות-עגלגלות, ואריאל משלים עם לחן מהאופטימיים ששמעתי, וגם קצת עצבות רומנטית שם.
"בצעדים כבדים אני נושא מחשבות קלות
כשם שבנעורי נשאתי מחשבות כבדות גורל
על רגליים קלות, כמעט רוקדות מרוב עתיד"
כאן אני נשברת. אני חושבת על אח שלי, שמרקד על אדמת פודרה בנגב, לומד נוהל סחיבת פצוע, וחושב על עתיד רחוק כדי להישאר שפוי. ועוד בסוף ישכנעו אותו להתחתן בגיל 25. זה פחות רומנטי.
אבל מה שהכי הורג אותי זה המקף הזה.
"אני מחזיק במקף הזה בכל מאודי
כמו בקרש הצלה, אני חי עליו "
הלוואי וזה היה עיגול: כיף להיוולד, כיף למות בסוף, כיף לחיות. בלי לחץ. במחזוריות. לא סרגל, לא אסתטי מדי.
"מצהלות ילדים בחוצות ירושלים
ובערי יהודה"
בכיף.
