הערת שוליים, סרטו החדש המרהיב והאינטליגנטי של יוסף סידר, מציב רף חדש של מצויינות בקולנוע הישראלי.
בראשית דרכו, נחשב סידר לפורץ דרך משום שהעז להציב במרכז הנרטיב דמויות שעד לאותן שנים נדחקו לשולי הפריים הקולנועי – דתיים ומתנחלים. מאז ההסדר ומדורת השבט הדת חדרה אל התרבות, בעיקר אל המדיום הטלויזיוני וכיום כמעט בכל סדרה שניה הגיבורים רוקדים את דרכם אל הדת או ממנה. לכן העובדה ששני הגיבורים העומדים במרכז הסרט אינם חילונים אינה מהווה אתגר חדש. סידר, בחוכמה רבה, עוקף את הטרנד האלוהי – העובדה שמדובר בסיפור המרחש בבית דתי, הופכת למימד זניח בדרמה שמתמקדת ביחסים הקשים בין אב לבנו – נושא אוניברסאלי, על-זמני ועל-אמוני.
כדי לא לקלקל לצופים העתידיים את חווית הצפייה וכדי לא לספק ספוילרים מיותרים אומר רק שמה שמתחיל כמערכת יחסים טעונה בין שני פרופסורים חוקרי תלמוד, שהם במקרה גם אב ובן, מסתבך עוד יותר בעקבות בחירה גורלית המובילה את שני הגיבורים אל עימותים נפשיים קשים בינם לבין עצמם ובינם לבין סביבתם.
הצפיה בסרט מעלה קודם כל את השאלה הנרטיבית – איך לא חשבו על זה קודם? עולם האקדמיה הוא כר פורה לדרמות ומלודרמות, אך באופן מאוד תמוה נמנעו במאי ישראל עד כה להיכנס אל נבכי העולם הזה וחבל. סידר, בדייקנות מדהימה משרטט את מלחמות האגו, הבעייתיות שבפרסומים, השיחות האינטלקטואליות בטקסים לצד הפוליטיקות הפנימיות והרצון הבלתי פוסק בהכרה.
בעולם בו הרשתות החברתיות כבר קבעו שאם אתה לא כותב אתה לא קיים, היצרים בין שני חוקרים בתחום כל-כך צר, לא יכולים אלא להוביל להתנגשויות בלתי פוסקות. סידר מצליח לבחון את עולמם השונה ואף המנוגד של האב ובנו ובה בעת להצביע על קווי הדמיון בינהם, הוא מציג את האכזריות שבהקדשת החיים למחקר, שלא פעם משתלט על האדם, ואת המחיר שהמחקר גובה. שלמה בר-אבא בתפקיד האב הנרגן וליאור אשכנזי בתפקיד הבן המוצלח מצליחים לעורר הזדהות ומקשים על הצופים את הבחירה בין שניהם.
דווקא הדמויות הנשיות הן עקב אכילס של הסרט, האם, האשה, העיתונאית, כולן דמויות שטוחות, שמקבלות מעט מאוד זמן מסך ונמצאות שם רק כדי לתמוך בדרמה הגדולה שמתחוללת בין שני הגברים. ייצוגים אלו הרגיזו אותי בהתחלה, אך במחשבה נוספת יתכן שדווקא פלקטיות זו מאדירה את המאבק בין האב לבנו ולמעשה אומרת שבמערכת היחסים הבלתי אפשרית הזו, המתנהלת על במת חייהם, כל השאר הם רק סטטיסטים.
מבחינת הצילום, השימוש הרחב בקלוז-אפס ואקסטרים קלוז-אפס מאפשר לצופים להיכנס לנבכי נפשם של הגיבורים בסוגיות רגשיות טעונות ביותר. יש לציין גם את התאורה המושקעת שהופכת כמעט כל פריים לראוי לציון, ואת המוסיקה המקורית שעוזרת ביצירת העולם הבועתי שבו מתנהלים האב והבן ובהחדרת יסודות קומיים לסיפור שהוא טרגי במהותו.
סידר מביא למסך בסרט זה גם אמירות סגנוניות חדשות. במקום להציג לנו את סיפור המעשה בדרך הליניארית הקונבנציונלית, או לשבור ולטשטש זמן ומרחב כפי שנהוג בעשורים האחרונים, הוא פונה ויזואלית לעולמות חדשים. בעזרת עריכה מהודקת ומה שנראה כשילוב השפעות של אמלי, רקוויאם לחלום, וחלקים מיצירותיו המורכבות של פיטר גרינוואי, הוא יוצר סרט שהוא לא רק מרתק, אלא גם חגיגה ויזואלית.
בקיצור – הנאה מובטחת לכל איש אקדמיה (סטודנטים ומרצים כאחד) ולכל חובב קולנוע באשר הוא.
