אין בי רצון להצטייר כמי שתקופה זו הייתה עבורו רק עצב וחרטה. כי כמו בכל קריעה אתה נעצב ונפרד, אך מתחיל שלב חדש בחייך, עומד בזכות עצמך על שתי כפות הרגליים ומנסה לתהות מי אתה. לאחר אותן שנים של פרסום ראשוני, הופעה בספרים, בסרטים ובהצגות סיומי שנה בבתי ספר – הגיע השלב בו דברים אכן יצאו מכלל שליטה.
שנות ה-60' היו תחילתו של עידן חדש בכל העולם. אנשים חיו טוב יותר מאי פעם, משפחות יצאו לבלות. תמו ימי הפיקניקים על הדשאים. עכשיו היה הכל בגדול. כוונתי היא כמובן לאמריקה ופארקי השעשועים של דיסני. תערובת של צבעים מסתחררים, תהלוכות עליזות וילדים עמוסי מכלי פופקורן קרמלי ומקלות עץ מסולסלי שיער סבתא. דיסני כבר לא היה איש חולם המצייר את הזיותיו, אלא סחרחרת ענק שאינה עוצרת ולו לרגע. וכולם רצו לעלות, כולם ראו בדיסני הזדמנות. ובמקום בו ילדים מזילים דמעות כדי לקבל דבר מה – ההורים נכנעים וכסף ירוק זורם.
מסע לכיוון אחד
וכך קרה שבן לילה הפכתי לסופר-דב. הייתי נוכח בו בזמן גם בתהלוכת הפארק בה צעדו קולגות כשלגייה, רובין הוד, פינוקיו ורבים אחרים שהיו שייכים עכשיו לחברת הענק, וגם שכנתי בחנות המזכרות, שם יכלו ילדים לקנות אותי ולזרוק אותי במושב האחורי בדרך הביתה. בנוסף, קיפצתי על מסכי הסרטים שהקרינו אותי כל שעה עגולה, לפעוטות שהיו רכים מדי מכדי לעלות על מתקני הענק של הפארק. הפסקות לליקוק דבש ובהייה בשמיים הלכו והצטמצמו להן יותר ויותר. נדרשנו להגיר זיעה ולחייך מבוקר עד ערב. היינו בפסגה.
אני זוכר מתי הרגשתי בפעם הראשונה שזהו מסע לכיוון אחד, שמעתה והלאה אשאר תמיד בראשו ובידיעתו של מישהו. שאולי העולם הכיר ויכיר עוד גיבורים, אך מקומי מובטח בו לעולם. באותו ערב, לאחר סגירת הפארק על אחרון המבקרים, התיישבתי עם הידיד הוותיק איה למנוחה של קפה ועוגיות. יכולתי להרגיש שהוא בוחר שלא לדבר, מעביר משקל מרגל אל רגל ומכחכח בגרונו. הסתכלתי בו מהצד במבט חודר. דרשתי לדעת במה מדובר. הוא הוריד את ראשו בתנועה מבוישת ובקושי לכסן אלי מבט.
ואז מכרו אותנו
"מכרו אותנו", הוא אמר בשקט, "זה נגמר, פו".
"למי?", דרשתי לדעת מיד והוספתי כדרך של הלצה ש"אם יש לו אספקה סדירה של דבש, אני מוכן ללכת איתו".
אבל איה לא צחק. "הפעם זה רציני, פו. איבדנו הכל".
אומר לכם בכנות שלא התרגשתי באותו ערב מהנימה הרצינית של איה. אחרי הכל, הוא נולד רציני וכנראה שכך גם יישאר לנצח. ואז הוא הרחיב וסיפר שמילן מכר את כל הזכויות עלינו; שימוש חופשי, ללא אישורים וזכות וטו. אנחנו של דיסני.
"נו, אז מה? אז נחתם איזה חוזה איפשהו בלוס אנג'לס, זה משנה את העובדה שאנחנו עדיין פה, יחד?"
הקשיתי על איה. לא רציתי לראות כך את הדברים.
"אתה לא מבין, אה?" מעולם לא שמעתי אותו כה מדוכא ונסער. "מעכשיו נגמרו הזמנים של סרטים ודיסנילנד וחיים טובים. מעכשיו זה כוסות, ומזכרות, והופעות בטלוויזיה. נהיה על לוחות שנה ומעטפות, נקועקע על ישבנים וידיים. נוטבע על נייר טואלט. לא נהיה שייכים לאף אחד שידאג לנו. יום אחד אנשים ישכחו את חוות קוצ'פורד ואת יער אשדון". רציתי להרגיע אותו, אבל חשתי שיש אמת בדבריו. שנבגדנו.
עוד לא אבדה תקוותי
אני חושב שממרחק הזמן איה צדק, אך דבריו באותו היום היו מעט קודרים מדי. נכון, מעטים היום הילדים שקוראים את סיפוריי בשקיקה כמו פעם, ושמבקשים לאחר מכן לצאת ולחפש ליד ביתם את הנחל העמוק שעברנו אנחנו בסיפור. אבל כל עוד ישנם כאלה, אינני מאבד תקווה ובוודאי לא את שמחת החיים שלי. אינני מרשה לעצמי. כי אם זה יקרה, תאבד השמחה לעוד ילד אחד, ואז יאבד הכל. לכן אני עדיין מרים, אחרי כל השנים האלה, טלפון שבועי לחבריי – לאיה, חזרזיר ונמיר, שואל בשלומם של קנגה הזקנה ורו שעושה חיל (אך עדיין מאבד את הכיוון כשהוא מחוץ לכיס).
אני לא מחמיץ שבוע בלי לשמוע את קולם, שואל איך עוברים הימים ומתעניין בחוויות מעניינות שעולות מפעם בפעם. חזרזיר, למשל, סיפר לי שפעם ילד זיהה אותו ברחוב למרות משקפי השמש והצעיף. אבל הוא התעשת, ניגש לילד ולאם ובנימה חינוכית אמר לו "לא יפה לקרוא לאנשים בשמות, ילד. גם אם נדמה לך שחשבת שאני הוא מישהו אחר". ולאם הוסיף, "כדאי אולי שתמעיטי בסיפורים. הילד בעל דמיון מפותח".
צחקתי כשהוא סיפר לי את הסיפור הזה. שלמות עטפה את התודעה שלי. הבנתי שנהיה פה לנצח. תמיד יהיה ילד באנגליה או בכל מקום אחר שיבקש סיפור לפני השינה. גם אם הוא יירדם לאחר שני דפים, אנחנו שם איתו בחלום, או על המדף, בתוך הספר הסגור. וזה הופך את החיים לקצת יותר נחמדים, אתם לא חושבים?
הטקסט נכתב במסגרת קורס לכתיבה ביוגרפית, והופיע לראשונה בגליון השלישי של ״מעמול – מגזין תרבות בדרום". לטקסט המלא לחצו כאן
