לאחרונה הסדרות הקומיות האמריקאיות חוטאות בחטא חמור – ניתוק מוחלט מהמציאות. לכאורה זו החלטה הגיונית, בשביל צחוק צריך קצת אסקפיזם. אמנם סדרות דוגמת "משפחה מודרנית" או "שחור-כזה" עדיין מצליחות להצחיק את הצופים ולהעלות לא פעם לדיון נושא חשוב כזה או אחר, אך נדמה שהצופים הישראלים יתקשו למצוא בהן עניין. והסדרות הקומיות הישראליות, מהצד השני, עדיין לא מצליחות להגיע לרף האיכות הגבוה שהוצב להן על ידי התעשייה שמעבר לים. כך שבחירת הבינג' הבא הופכת לקשה יותר ויותר ומסתיימת לרוב באכזבה.
בניגוד לסדרות אלה וכנגד כל הסיכויים, הסדרה “Master of None” שהעונה השנייה שלה עלתה לאוויר בנטפליקס בשבוע שעבר מצליחה לעשות כמעט את הבלתי אפשרי ולחבר בין הבדיה למציאות. הסדרה מורכבת כמעט כולה מאירועים מתוך חייו הפרטיים של היוצר שלה, עזיז אנסרי, מה שהופך אותה לאחת הסדרות המרעננות של השנה. החיבור של אנסרי למציאות הוא עמוק עד כדי כך שהוא הביא את ההורים האמתיים שלו לגלם את הורי הדמות הראשית שבכיכובו, דמויות שבתום העונה הראשונה כבר הפכו לחלק בלתי נפרד מהסדרה. בדומה לדמות הראשית, מי שחפץ למצוא חיבור אנושי והזדהות עם הרגשות הפשוטים והמורכבים ביותר של חיינו מעבר לאסקפיזם הכה רצוי לפעמים, יוכל למצוא אותם כאן, בסדרה שלא מפסיקה להעלות חיוך מריר-מתוק על הפנים.
השחקן והקומיקאי עזיז אנסרי (34), שפרץ אל המסך הקטן עם דמותו של טום הברפורד בסדרה הקומית "מחלקת גנים ונוף", חוזר לעונה השנייה בתור דב (Dev), שחקן ניו יורקר בשנות השלושים לחייו. בעונה החדשה דב ממשיך לחפש את עצמו, אחרי אכזבות רומנטיות גדולות בעונה הקודמת. העונה השנייה נפתחת אמנם באיטליה אך מבחינה רגשית באותו מקום כמו בעונה הקודמת. דב מובטל, נטול זוגיות ולא כל כך סגור על היעד שלו בחיים. דב עבר לעיר מודנה שבאיטליה בשביל להגשים חלום ישן – ללמוד להכין פסטה איטלקית אמתית. הוא מתלמד בחנות פסטות, אוכל הרבה ופוגש את פרנצ'סקה, איטלקיה לוהטת, שהופכת במהרה לידידה קרובה ולמושא אהבתו. דב מנסה להמציא את עצמו מחדש, אבל ביקורו של ארנולד, החבר הכי טוב שלו מניו יורק, מזכיר לו כמה הוא בודד ואת מה הוא מחפש באמת, והוא חוזר לחייו הקודמים בניו יורק. דב חוזר לפעולות השגרה המוכרות לו עד כאב – דייטינג, הסתמסויות עם בחורות רנדומליות באפליקציית היכרויות וחיפוש תפקידי משחק חדשים.
מי שלא צפה בסדרה מעולם עלול לחשוב משורות אלה שמדובר בעוד סדרה קומית גנרית על בחור לא יוצלח בן שלושים. אבל מי שיהיה אמיץ מספיק להציץ פנימה או לקפוץ ראש לתוך בינג' סופשבוע עם דב, יגלה לפניו יצירה ייחודית שלא דומה לשום סדרה אחרת. הייחוד של "Master of None" מורכב מגורמים רבים: שילוב סיפורי החיים האישיים של אנסרי, כתיבת תסריט משובחת, בימוי איכותי ודמויות מציאותיות. הכתיבה המדויקת של התסריט כבר זיכתה את אנסרי בפרס אמי על הפרק "הורים" ("Parents") בעונה הראשונה, פרק בו דב וחברו בריאן מגלים את סיפורי החיים וההגירה של ההורים שלהם, שהגיעו לארצות הברית מהודו וסין. כתיבתו של אנסרי מובילה את הצופים באופן מחושב אל תוך ליבם של הנושאים בהם הוא רוצה לעסוק, כמו פמיניזם, יחסים וזוגיות, סטיגמות או הניכור והבדידות שגבר צעיר עלול לחוש בעיר גדולה כמו ניו יורק.
כמה כתיבתו של אנסרי טובה באמת? בפרק השישי של העונה החדשה יש קו עלילה שלם שעוסק בבחורה שמתעמתת עם בן הזוג שלה על זה שהוא לא יורד לה מספיק. היא מדברת על זה קודם עם חברה בפארק שממליצה לה לדבר על זה עם החבר, וזה מה שקורה כשהזוג עושה יחד קניות בסופרמרקט. השיחה בין השניים גוברת אל תוך ויכוח, עד שאמא צעירה ניגשת אליהם בעצבנות מה ואומרת שהילדים שלה בחנות והם מבינים מה זה "ווגינה" בשפת הסימנים. נכון, שחכתי לציין- כל זה מתרחש בדממה מוחלטת כי כל הדמויות בסצנה חירשות. אין פסקול, אין צלילי מוניות או את רעשי העיר. יש רק את השקט, תנועות הידיים ואת הסערה הקטנה והמצחיקה שמתחוללת במכולת אחת קטנה בלב ניו יורק. ויש את הצופים כמובן, שזוכים לראות את אחת מסצנות הטלוויזיה המקוריות ביותר שנראו מזה שנים. בעשר דקות של דממה מוחלטת אנסרי מצליח לעורר רגשות שסדרות אחרות לא מצליחות לעורר בעונות שלמות.
נראה שההומור החד והאינטליגנטי של אנסרי עובד יותר טוב בפורמט הטלוויזיוני מאשר במופעי הסטנדאפ שלו. מי שראה אי פעם את הסטנדאפ של אנסרי לא יופתע לגלות שהרבה חומרים ונושאים עליהם הוא מדבר במופעים שלו מצאו את דרכם אל תוך המוטיבים המרכזיים של הסדרה. הופעת הספיישל של אנסרי במדיסון סקוור גארדן, שהופקה גם היא עבור נטפליקס, זהה כמעט לחלוטין לסדרה בכיכובו. בהופעה אנסרי לבוש בחליפה מהודרת ועובר בין בדיחה לבדיחה במיומנות אך בזריזות כזו שלא משאירה את הזמן להתענג על השנינות שלו. אולי אנסרי אינטליגנטי מדי עבור במת הסטנד-אפ, כי כשרואים בדיחה מהירה שלו מתוך ההופעה הופכת לפרק שלם בסדרה, מרגישים את הכישרון שלו כמספר סיפורים פורץ החוצה ומציף את המסך באיכות.
חוץ מהנושאים המרכזיים שמאחדים את כל העונות, כמו הרצון לחיבור אנושי ותחושת הניכור שלעתים מגיעה יחד עם חוסר ההצלחה במציאת חיבור שכזה, יש בסדרה פרקים שממוקדים בנושאים ספציפיים שנראה שלאנסרי יש דעות מוצקות בעניינם. כמעט כל פרק בסדרה עוסק בנושא אחר שאנסרי מעוניין לדבר עליו, בין אם זה נושא הדת, פמיניזם או האהבה הגדולה שלו לאוכל. בדרך כזו או אחרת אנסרי תמיד מחזיר את העיסוק בפרק בדיוק למה שמעניין אותו, והנושאים הללו צצים שוב ושוב במהלך כל הסדרה. הפער התרבותי בין הורים מהגרים לילדיהם שהוצג בפרק "הורים" בעונה הראשונה חוזר בפרק "דת" ("Religion") בעונה השנייה בו דב מסרב להסתיר מהדודים המוסלמים השמרניים שלו שהוא אוכל חזיר ובכך מכעיס את אמא שלו שנפגעת ממנו. כתיבתו של אנסרי ממשיכה להיות שנונה, מצחיקה ולעתים קרובות גם ביקורתית ונוקבת. העדינות שבה אנסרי נוגע בנושאים המעסיקים אותו מרכיבים את מגע הקסם שגורם ל"Master of None" לבלוט בתוך ים הסדרות הקומיות האחרות שמציפות את מסכי הטלוויזיה שלנו. כל סצנה ודיאלוג מתוכננים וכתובים בדקדקנות והצופה מובל בדיוק אל המקום הרגשי אליו אנסרי רוצה שיגיע- אל תוך מרכז החיים של כל אחד ואחת מאיתנו, דרך ההתבוננות בחייו של דב- מצודד הלב הבודד.
(תמונות: צילומי מסך)
