כישופים מברזל ואבנים

בשירים של נעם רותם מצוירים מבטים ופנים חודרניים שאינם מרפים. המילים והלחנים עשויים כמו צבע המופק משני גוונים המונחים זה על זה. הדלתות נפתחות והדמויות מהשירים מסתובבות בחדר, עושות בי כישופים מברזל ומאבנים. ניצוצות אהבה ירוקים, כחולים, אדומים, סגולים, צהובים, מכשפים אותי. המוזיקה מזיזה לי את הרעפים, על הגג מפוזר שלג חם, אני רוקדת. הכנפיים שלי נפרשות, עיניי מצטמצמות בתוך חוריהן, רגליי מתפשקות לכדי שפגאט, שפתיי עפות, לוחשות: קסם. אני לומדת לשחות.

תמצית הברזל מצופה בקול זהב. אני שומעת את הלב שלי מתחבר אל קרעיו. מלח אוקיינוס ממלא את עיניי, כתר המוות נמס כדבש מלכות, החשמליות שואפות עשן, התופים נושפים גחליליות בעורפי. ככה הורגים פחד:

"כל־כך עמוק הלילה, הקירות זזים ואת/ שומעת את הצחוק של התינוק, שלא נולד/ סיפרת לי, שהפחד/ רוכב על סוס שחור. הוא רומס אותך מתחת וממשיך לדהור…" ("עמוק הלילה")

http://www.youtube.com/watch?v=4t5Q8c1tl24

אני עומדת מולו בשורה ראשונה. קרובה לסחף, מחכה להיכנע, צפה בחיקם של המריעים הזרים בקהל, מוכנה לקראת צלילה. הנה הוא הופך את החשמלית האדומה על פיה, ובה הוא משבץ צלילים ודימויים, צורף אפלוליות ובהירות, יהלומים של צבע וחומר, צורה וכתם, מרחק וקרבה, אינטימיות וניכור, תנועה וחוסר תנועה.

אני יחפה. הטקס מתחיל. המכשף נושא כישופים לבנים, מבריק כוכבים רועדים, שבמהרה מתפרקים לחלקיקים אלקטרו־סטטיים. הזיכרונות שלו מתנגנים באוזניי כגלים אינפרא־אדומים שרצים בשדות מגנטיים. כל שיר בתורו מוליך זרם חשמלי שמגביר את החום האנושי. הנה הזנב שלי משתכשך במים, גופי נגרר אחריו עד לאמצע הים.

הסימנים שלו שורפים ומרפאים את הסימנים שנחתמו בבשרי מרגע לידתי. רותם כלוא בתוך הופעתו המסתורית, יש לו פנים מלאי הבעה של שחקן הבוער בכיסופים לדייק את הסצנה. היופי הזה נולד בתחושה של רעננות ופשטות בשלה, שמוצאים רק לאחר שנים של מאמץ. ככה בוראים חיים: בלשון ישירה וסוגסטיבית.

"על כבישים אדומים בדרך אלייך/ מטשטש סימנים בפנים, בידיים. מי שזורע רוח קוצר סערה. אני לא בטוח מה עוד היא אמרה/ מתנדנד ברוח של הקיץ/ והטעם של נשיקותייך רודף אותי, קראת לי קין, ממני באת ותחזור אלי…" ("קראת לי קין")

http://www.youtube.com/watch?v=Uy5R5oZXBaU

אני קופצת אל תוך המים העמוקים, חול נשפך בין האצבעות. קולו ככנף שבורה של מלאך, עולה ויורד על סולמות. בפנים נשמעות צעקות, בחוץ יורד גשם. מעל ראשי חרב דמוקלס עדיין מתהפכת. אני מאמינה לו כשרע לו, כשטוב לו אני מעזה להיאחז במחשבות טובות. זהו הניסוי החלומי של נעם רותם, שיוצר בי צורות מעפר וצלילים שמשוועים לעוף. זוהי השראה. רכות של ציפור שיר בדרכה אל ענף גבוה.

"בצער נפלא כבר שכחנו הכל/ לא החלפנו מילה בין היום לאתמול/ כמה דמעות
כמה נשימות/ תוך כמה שעות היא זרה לחלוטין. אנחנו לא מדברים או רק
מדברים…"
("לא מדברים") תופים: ניר וטשטיין. קולות וצלילים מקסימים של הגיטריסט אדם שפלן.
על הבס: אביחי טוכמן, מפיק מוזיקלי ושותף למסע.

http://www.youtube.com/watch?v=NDy_XufSV0A

"ברזל ואבנים" – אלבום שלישי לנעם רותם, שהגיע אחרי החסד המופלא של קודמו "עזרה בדרך" – שזכה בצדק לתשבחות המבקרים, ואני אוהבת אותו בזכות טקסטים מצמררים. לדוגמה,
"ובחלום באמצע הלילה נחש מתפתל, את שוחה בנהר. כמו מאהב הוא זוחל בין רגלייך. לוחש, תיכנעי לי כי אין מחר. שוב את ילדה בת חמש והורייך קוראים לך לבוא, אז את רצה מהר אל הידיים המושטות לך, ורק מתרחקת יותר…"
("חלום שבור")
בהופעה חיה השיר הזה נשמע כתפילה, ואני יכולה ללחוש אותו לעצמי בערנות או כשעיני נעצמות.

http://www.youtube.com/watch?v=IXAD1jDdoks

הוא פרפורמר שמוציא מעצמו את המיטב האצור בו, מערבב חלש וחזק, ומוזג שיקוי עונג מוזיקלי שמרווה את האנרגיות ושובר את הקרח בפעם התשיעית. האנושיות הכריזמטית שלו מסתירה נוכחות אצילית שמורגשת כמו זרמים הרמוניים וזרמים נגדיים בים.

נעם מצליח להישאר רגע אחד בתוך סיטואציה מורכבת ולהיות בה עד סופה, הוא פוצע את הבימה הפיזית רגשית לאורכה ולרוחבה, ואז הוא מעלים בבת־אחת את כל הסדקים. אני מסתכנת. הוא עלול לכשף אותי, שוב ושוב ושוב, אני זזה באי־נוחות, מהופנטת, משהו גורם לכתפי לרעוד בעקצוצים של עונג ונגע, כף ידי נצבעת טורקיז, עיניי משתוקקות לבכות אתו את הבכי שהוא לא בוכה.

"לא צריך משיח או תחיית המתים. הנה מה שהבטיח כשאת אתי. אני רואה את הפרח ואת גוף האדם/ נטיפי המלח במערות מול הים/ איך פתיתי השלג כמו תצרף נהדר/ מתקבצים חלק חלק בפסגה של ההר/ איך העשב נוצץ כשאנחנו שוכבים. כל נשימה שלך כמו רשימה של תווים…" ("אל סוף היום")

http://www.youtube.com/watch?v=gydiObJ8zbc

שיר אהבה שנחשף לעצב טהור, בלי מסכת חמצן.

אני נושמת כמו פרח בתוך מים. הנה, מישהו החזיר את התשוקה אל תוך חיי.