לימור נחמיאס זורקת את הקוראים בקלילות מהנה הישר לשנות ה-90 בספרה "צבוטותי", היא מחיה את הטלפונים הנייחים והסלנג המשעשע שנכחד מהעולם כלא היה. בנינו, אין על העשור הזה.
בספרה השני ,"צבוטותי", מתמקדת לימור נחמיאס בבחורה בשם איה מטצ'רסקי, שהיא גיבורת העלילה הנעה בין שני עולמות מנוגדים בחייה. מצד אחד, היא אישה נורמטיבית ונשית המרוכזת במראה החיצוני, ביופי שלה ובגברים, ומצד שני היא מתוחכמת ופועלת כמרגלת המנסה לתפוס את סוחר הסמים הגדול בישראל.
בין שני העולמות היא מוצאת את עצמה מתאהבת והולכת לאיבוד. היא צריכה ללמוד לחיות לבד ולשקם את עולמה הפנימי. איה שבתחילת הספר מתאפיינת בהתנהגות נאיבית ואימפולסיבית לומדת לקחים חשובים המעצבים אותה ומעניקים לה גושפנקה לכניסתה לעולם המבוגרים. הספר מכניס את הקורא לעולמה של איה. ישנם תיאורים קומיים הגורמים לצחוק בקול, ותיאורים שבהם הקורא רוצה להיות מעורב בעלילה ולעזור לאיה.
קפיצה לניינטיז
לימור נחמיאס פרסמה שישה ספרים בהוצאת כתר . "צבוטותי" הוא ספרה השני שיצא ב-1996. השפה בה נחמיאס כותבת היא שפה פשוטה ויום יומית. הספר סוחף למדי, שנון וקליל ולעיתים הוא נופל לסיפור קלישאתי של מרגלת המסתבכת בפרשייה אותה ניהלה. האופן שבה הוא כתוב עשוי להזכיר תסריט קולנוע או טלוויזיה. כביכול, אין בו עומק, אך למעשה, עם קריאת הספר לאחר יותר מעשור מפרסומו הספר מהדהד ומלמד על שנות ה-90 בישראל.
שנים אלו אופיינו כשנים של שיממון תרבותי עקב אירועים מדיניים שהתרחשו שהבולט הוא רצח ראש ממשלה יצחק רבין. אירוע זה השפיע על התרבות ויצירות רבות עסקו באשכנזים – מזרחים ודתיים – חילוניים. דמותו של גבר הצבר החדש תפס מקום נרחב בתרבות והוא הוצג כעליון ומיליטנטי ביחס שלו לנשים ולערבים. לכן, ספרה של נחמיאס שמוצג דרך נקודת מבט נשית לא קונבנציונלית מעורר השתאות וריגוש.
"צבוטותי" מתאר סיפור מרגלים באווירת שנות ה-90 השונה בתכלית מסיפורי המתח של היום. בזמן הקריאה ניתן לדמיין סדרת פעולה בטלוויזיה עכשווית עם אלמנטים של טכנולוגיה ישנה, אין שם טלפונים ניידים, מכשירי ציטוט, הקלטה והאזנה משוכללים ומצלמות בהישג יד זמין. ובכל זאת, גם היום, כעשור לאחר פרסום הסיפור, הוא עובד, וגם אם אינו הספר הטוב ביותר שקראתי, הוא עדיין כיפי ומרענן.
אישה משוחררת, גברים מדכאים
גיבורת הספר איה מטצ'רסקי מייצגת את הפמיניזם החדש. מצד אחד היא דואגת למראה שלה בדקדקנות אשר לעיתים פוגמת ביופייה, ומצד שני היא פועלת באסרטיביות מכוונת לרצונות שלה ללא התחשבות בנורמות חברתיות. היא אישה משוחררת כפי שאישה אמורה להיות על פי מערכת הציפיות העכשווית. היא אוהבת לקיים יחסי מין ולתאר אותם ברמת פירוט מדוקדקת. התסכול המיני שלה הוא המניע את כל העלילה ויוצר מצבים קומיים. היא אישה חזקה וחלשה בו זמנית. מתאהבת רק בגברים אשכנזים זהובי שיער ומפנטזת פנטזיות ארוכות טווח שלרוב קשורות למיניות. היא אינה ביישנית ואומרת בדיוק את מה שהיא חושבת ורוצה, בעיקר כשזה קשור לסקס. זה המכשול שלה, אך גם הקסם שלה.
לצד הפמיניזם מוצגת נקודת מבטם השוביניסטית של הסוכנים שאחראים עליה. הם מדברים על נשים כעל אובייקט מיני שקל להוציא מהן סודות משום שהן רגשיות והיסטריות. "צריך להיכנס לראש שלה. הדרך לראש של האישה עוברת בכוס שלה". (עמ' 111) לאורך כל הסיפור הם מפקפקים ביכולותיה של איה ולא משום שהמבצע צלח או לא צלח (תצטרכו לקורא כדי לגלות) אלא משום שהיא אישה. ועל אישה אי אפשר לסמוך.
הספר מלמד על אג'נדות חברתיות שאפיינו את שנות ה-90, מעניין מאד לראות איך אותן אג'נדות התפתחו היום וקיבלו צורה אחרת. למשל, איה בעלת חזות מזרחית מתאהבת באשכנזים. מיקי, שותפה לדירה שלמעשה עוקב אחריה ובודק אם היא מבצעת את העבודה, יואב שמאוהב בה רק על פי שיחות הטלפון שהם מנהלים ויפתח, הבן של המרצה שמתאהב בה. לא ברור בדיוק למה. האם הם מתאהבים בה כי היא מביאה מסר חדש לעולם של שנות ה-90? הספר מלמד שצריך להיזהר מההגמוניה האשכנזית. לא ניתן לבטוח בהם ובטח לא להתאהב בהם. הדמויות הגבריות נוהגות לשחק משחקים ואינן לוקחות אחריות על מעשיהן. "כדאי שתיזהרי ממנו. גם אני חשבתי שהוא אוהב אותי" ( עמ' 176).
"צבוטותי" הגיע לידי בטעות. בדרך כלל הוא אינו משתייך לז'אנר שאותו אני קוראת, אבל בהחלט נהניתי ממנו, הוא קליל ומהנה. הקריאה שלו זורמת ואפשר לסיים אותו בכמה שעות טובות מבלי להרגיש כלל. השם "צבוטותי" מתאים לאווירת הקריאה בו, הספר צובט את הקורא מהמציאות ומעניק כניסה מלאה לעולמה של איה. "את יודעת איך אני מרגישה? איך? כמו בצבוטותי וכותותי הלכו לים. כל אפשרות שאני אבחר, אני אחטוף" (עמ' 138).
מי שרוצה לחזור לנוסטלוגיה מוזמן לקרוא ולהיזכר.
"צבוטותי", לימור נחמיאס, 274 עמודים, הוצאת כתר.
