לכל סופר יש את הספר הנסתר שלו. ספר פחות מדובר, מעין פנינה נחבאת במכלול היצירה. כזה הוא לדעתי "היה הייתם שני קופים", שאיירה להפליא אורה איתן. בספר זה ממשיך גרוסמן לעסוק בנושא הזהות הילדית – מוטיב מרכזי ביצירתו לילדים.
באחד השבילים של הספארי מתפנצ'ר הרכב של אבא של גידי. האב ובנו נתקעים במרחב הפרוץ הזה, וגידי – חרף דרישתו של אביו – מתרחק מהמקום, כאשר קופיף מופיע ומושך אותו יחד איתו אל צמרת עץ. האב המבוהל עולה גם הוא אל העץ וכדי למנוע מבנו לזוז וליפול ומתחיל לספר לו סיפור: מעשייה שובת לב על חברות קדומה ומדומיינת בין גידי לקופיף כשהעולם עוד היה שרוי בתוהו ובוהו.
האב מתאר את היצורים המשונים שחיו באותה תקופה ואת הקשר האמיץ שהיו לשני הקופיפים (החיה ובן האדם), לפני שהעולם התחיל. גידי והקופיף מרותקים לסיפור. רגע לפני שכולם השתנו, כך מספר האב, הקופיף נלקח על-ידי בני מינו וגידי נותר לבדו, והשניים הבטיחו שלא ישכחו זה את זה ועוד יפגשו ביום מן הימים. וזה – כך טוען האב – בדיוק מה שקורה כעת.
סיפור אקטיבי
זהו סיפור בתוך סיפור במתכונת מוכרת למדי: הסיפור הפנימי משרת את סיפור המסגרת וכשהוא מגיע לסיומו, כך גם מגיעה ההרפתקה של סיפור המסגרת לסיומה והמעגל נחתם. גרוסמן עוסק במלאכת הסיפור, במלים עצמן ובכתיבה בספרים רבים שלו, לילדים ולקוראים מבוגרים, ובספר זה הוא מקדש את המעשה של מסירת סיפור.
האב נדרש לפעולה אקטיבית והוא בוחר דווקא לספר סיפור. האקטיביות מתקיימת במלים, בדמיון המתעורר באותו הרגע. זו פעולה שנבראת, מתקיימת ומזינה את עצמה תוך כדי ההתרחשות. היא אקטיבית משום שהיא בוראת עולם רגשי ותודעתי ללא תכנון מוקדם, ופעולתה דינמית במיוחד על רקע הסטטיות של המספר והשומעים אשר ישובים על ענפי העץ. גרוסמן מדגיש בכך את האקטיביות המחשבתית אם נרצה, את האופן שבו הסיפור נוצר מעצמו ויוצר את עצמו כל הזמן, ובסופו של דבר – גם משמש כחבל הצלה.
בדומה לספריו האחרים, גם כאן דמותו של האב רגישה מאוד לסיטואציה ולנמענים. הוא בוחר לספר סיפור בדיוני שקשור אליהם במישרין, וזאת, לדעתי, מתוך העיצוב הרווח של דמות האב אצל גרוסמן: אב מכיל, בעל דמיון, המבין את ילדיו וער לניואנסים הקטנים ביותר. אך היפה יותר בספר זה, הוא שהסיפור שמספר האב אינו נוגע לקשריו של הילד עם אביו, כפי שקורה פעמים רבות, וטוב מכך – הוא אינו מבקש ללמד את הילד לקח על שטיפס על העץ או להטיף לו.
על סף שינוי
להפך. הסיפור הנפלא על חברות שאולי הייתה בעבר ונשכחה, וכעת צצה מחדש הוא קסום ומרגש ונעטף על-ידי המספר בעולם ויזואלי מאוד של ימי קדם, ערבוביה מסעירה ודרמה אמתית ומורכבת של היום האחרון לפני שהעולם התחיל, שגם מוביל לטרגדיה מכוננת: הפרידה של גידי והקופיף.
אולם המספר הוא גם אב, ושתי הזהויות הללו כרוכות זו בזו בצורה מבריקה. לכן נמצא בסיפור נגיעה עדינה בנושא של שינוי. האב המספר מציין כי גידי היה בעצמו על סף שינוי, כפי שהיה העולם, והוא עתיד היה להפוך לילד, אף על פי שלא ידע איך להשתנות והאם הוא רוצה בכך.
מהות ללא פאתוס
ללא פאתוס כלל נוגע גרוסמן במצב קיומי מהותי בגיבוש זהות של ילדים. הפלא הגדול והבלתי נתפס במידה רבה לא רק של הבריאה, הלידה, ההיווצרות, אלא גם של הגדילה וההשתנות אשר לצד העושר הטמון בהן, הן גם טראומטיות או רבות משמעות משום שהן מחייבות את הילד הגדל להינתק ממה שהיה מוכר לו עד כה.
החוויה המורכבת הזאת מתוארת בעדינות וגרוסמן אינו חושש להציג את העצב והאובדן שנמצא במידה רבה בבסיסו של כל בן אנוש. כל אלו מעוצבים במערך סיפורי מדויק מאוד, אשר מעצים את הסיפור כמחולל פעולה שיש ביכולתה להציף את הנסתר ואת הנשכח, ובה בעת להניע קדימה ולהציל.
הדברים נאמרו במסגרת "פסטיבל דרום" שהופק על ידי המחלקה לתרבות, יצירה והפקה במכללת ספיר
*צילום תמונה ראשית : דורון גרינוולד
