הלילה תמיד מחכה, השמש לא. לעומתה הירח לפעמים מתעקש להישאר גם כשהיא כבר מופיעה. ואנחנו בני האדם לפעמים רוצים מאוד להישאר, אבל בסוף כולם עוזבים
בכל לילה כשהייתי קטנה, אימא שלי נהגה לשיר לי שירים של יהודית רביץ לפני השינה. אחד מהם חרוט לי עמוק בזיכרון: "בסוף אתה תמיד חוזר, לא עוזב לעולם / בכל פעם שנוסע לא שוכח, מתנות לכולם". אני זוכרת את התחושה שעברה בי כששמעתי את קולה העמוק של אימא בוקע החוצה, כשהראש שלי מונח על הכרית והיא מלטפת אותי בעדינות. הייתי קטנה ולא הבנתי את משמעות המילים של השיר, אבל אני זוכרת בדיוק מה הוא גרם לי להרגיש: עצבות, כאב וגעגוע. שלושת אלו מלווים אותי עד היום, בעיקר בלילה. בכל לילה לפני שאני נכנסת למיטה אני נזכרת בקולה של אימא, ומזמזמת את השיר יחד איתה למרות שאני לבד, ושתינו שרות כמו מקהלה קטנה, ופתאום דמעות ופתאום געגוע.
והנה שוב לילה. שוב השמש שקעה ושוב הגיע הערב ושוב פספסתי את הזריחה ושוב את רוב שעות היום ביליתי במיטה. שוב לא הספקתי לקנות את החלב לקפה של הבוקר (המאוחר שלי), אז שוב יהיה אספרסו כפול קצר וחזק, כמה שיותר חזק, שישאיר אותי ערה בלילה, כי רק כשהשמש זורחת אני מצליחה באמת לעצום עיניים. ולמרות שבאותה השבת זה קרה בבוקר מוקדם, אני עדיין מרגישה ביטחון לעצום עיניים כשהשמש חוזרת, למרות שהיא זו שהביאה את החורבן הזה. עד היום אני לא מצליחה לסלוח לה על זה, איך זה שהיא לא עצרה אותם, דווקא היא שמלאה ביופי ואור. אבל תמיד ידעתי שאם מתקרבים אליה עלולים להישרף ואז למות (ובכל זאת אני מתקרבת).
אני חוזרת לאספרסו הכפול, הקצר והחזק שלי (כמה שיותר חזק), ליד זה אני לא אוכלת תמר וגם לא פרי או אגוז, אני דוחפת חבילה של בפלות ונאנקת מכאב כבר בתחילת היום, מענישה את עצמי שפספסתי את הבוקר. מה אחר כך? אני מתקלחת ומתלבשת כי אני צריכה לכתוב מטלה, ואי אפשר לכתוב מטלה בפיג'מה. אז אני זורקת על עצמי ג'ינס וחולצה, ומזל שאני גרה לבד, כי כשאני עושה את זה ליד אימא היא חושבת שאני משתגעת, למה צריך ללבוש ג'ינס וחולצה בשביל לכתוב מטלה. זה הסדר שלי, רק ככה אצליח להתחיל את היום, גם אם אני נשארת בבית כבר שבועות שלמים, לא רואה אור יום, מדי פעם מרימה את התריסים כדי שאוכל לעשן סיגריה או שתיים, וככה כל היום (כבר חבילה שלמה) ולא הספקתי לכתוב מטלה.
אני משתגעת כי הימים עוברים והזמן חולף ובכל בוקר אני כמעט מצליחה לקום (כבר צהריים) ולהתארגן ולאסוף את עצמי לקראת תהליך כתיבת המטלה, ואז השמש שוקעת, ועוד סיגריה, ועוד אחת, וכבר ארוחת ערב (זה יהיה בשר על המחבת), ועוד סיגריה של אחרי אוכל, ופתאום הלילה מגיע, ובדיוק כשהוא מגיע אני כל כך עייפה ולא יכולה לעשות כלום, אז אני נכנסת למיטה ומכוונת שעון למחר, ואני נרדמת רק בבוקר, ובלילה פתאום הכול מגיע ומציף ומחניק. העשן שאפף את הבית של המשפחה המיוחדת (שהייתה, היום היא אינה), ריח השרֵפה, החברים שצועקים לעזרה, ההודעות בקבוצת הווטסאפ שלא קיבלו מענה, הצבא שלא הגיע, החברים שעדיין לא חזרו, אנשים שכבר לא יחזרו, הכול מגיע ומחניק את השינה שלי, ואני מנסה לנשום אבל זה לא מצליח. אני קמה לסלון (עדיין לילה), פותחת את החלון, מאפשרת לעשן הסיגריה לצאת מבעד לסדקים הצרים של התריס, ואני מנסה להיאבק גם, לצאת מהבית החוצה, לנשום, אבל הסדקים האלה צרים מדי ואני, אני גדולה כל כך והלב שלי מלא בזיכרונות והראש שלי מתפוצץ מגעגוע והעיניים לא מצליחות להיעצם למרות שזה כל מה שהן רוצות.
איך אפשר לנוע בעולם בכבדות הזאת, איך אפשר להמשיך להזיז איברים בגוף, כמו כאבי פנטום של הורים שילדיהם נמצאים קרוב אבל כל כך רחוק (מעבר לגבול), כאילו היו קטועי גפיים, משהו חסר וכואב אבל הם לא יודעים להגיד איפה בדיוק, באיברים שהם לא מכירים, והם מנסים לגרד ולעסות ולעשות שיהיה טוב אבל לא מצליחים להגיע לנקודה. ועדיין אני רוצה להמשיך להיאבק, לקום בבוקר, הפעם מוקדם (כמה שיותר מוקדם, עשר זה מספיק טוב), להגיע לנקודה, לצחצח שיניים, לרחוץ פנים, לשתות אספרסו כפול קצר (שוב אין חלב), מה יש לי לעשות היום? לסיים לכתוב את המטלה, לדבר עם זאת שאהבתי: אח שלה נהרג באותה השבת, הוא היה בתפקיד בכיר והגן על קיבוץ שלם ובסוף מת, מה זה שווה אם בסוף כולם מתים. ובגלל זה אני צריכה להמשיך ולדבר איתה, כי היא צריכה אותי ולמרות שהיא זאת שבחרה ללכת, אני לא עוזבת אותה, אני הבטחתי, ככה אמרתי לה כשהיא עזבה בפעם האחרונה (אני תמיד אהיה שם), והרי למילים אצלי יש משמעות.
היא מדברת ואני מקשיבה, כשהיא מבקשת תגובה אני מגיבה אבל לא מרגישה כלום, בעצם רק מתגעגעת. כבר לא אליה, מתגעגעת לעצמי ולמה שהייתי לפני שהיא בחרה לעזוב, לפני אותה שבת. פעם היו לי מילים, היום יש לי רק קטעי זיכרונות, שברים, דיבור מגומגם ומאולץ. רוב הזמן אני לא רוצה לדבר, כלומר, הייתי רוצה אבל כלום לא יוצא. אז אני כותבת וכשאני כותבת זה כמו שטף, שצף, פרץ של דברים, אותיות כתובות על הדף, מילים, רגעים, זמנים מקוטעים, מרחבים מדומים, מציאות ובדיה, אני נעה בין כולם כדי לנסות להיאחז במה שנעלם.
והיד כבר כואבת, והדיו בעט נגמר, ועכשיו אני מנסה למצוא עט נוסף בבית אבל אין לי כלום, הבית הזה ריק, אני חייבת לצאת ממנו רק בשביל לקנות עט חדש שאוכל להמשיך לומר את מה שאיני מצליחה (וגם חלב). מחר אני צריכה לנסוע לבית שמש ואני רוצה לקום מהמיטה מוקדם, להצליח לישון בלילה, ושיהיה לי חלב במקרר. אלה המטרות שלי להיום, קודם כול חלב.
אתמול הייתי בטיב טעם וקניתי בייקון משני סוגים, אחד חתוך לקוביות ואחד פרוס. עוד מעט תבוא אליי אישה ואני רוצה להכין לה ספגטי קרבונרה, ואם היא תישאר לישון אני ארצה להכין לה כשנתעורר ארוחת בוקר אנגלית עם ביצה עלומה ורצועות בייקון על המחבת. זו לא זאת שאהבתי עד לא מזמן, אבל היא מזיזה לי את הלב ואני מאפשרת לדברים להיכנס דרך החריצים הקטנים, ולמרות זאת אני תוהה מתי היא תעזוב, הרי בסוף כולם עוזבים.
חוץ מהלילה, הלילה תמיד מחכה, גם הירח. השמש לא. כשהשמש שוקעת היא שוקעת, כשהירח מגיע היא בוחרת לעזוב. לעומתה הירח לפעמים מתעקש להישאר גם כשהיא כבר מופיעה. ואנחנו בני האדם לפעמים רוצים מאוד להישאר, אבל בסוף כולם עוזבים.
למשל משפחת קוץ מכפר עזה שקעה, והיא כבר לא נמצאת. גם אם היא מאוד מתעקשת, היא לא כאן. כשנכנסתי לביתם של הוריה של לבנת קוץ, הדבר הראשון שאימא שלה עשתה היה להוביל אותי לציורים שציירה: ״זאת המשפחה שלי״, בגרון חנוק ולב רועד. ואני יחד איתה מפרפרת, מחרחרת בשקט. רוצה לומר לה ״את מתכוונת, זאת הייתה המשפחה שלך". ובלב אני יודעת שזה הנצח, שהם הנצח, המשפחה שנרצחה חבוקה במיטה, כשהאבא עוטף את כולם בחיבוק. וגם החניכה המתוקה שלי היא הנצח, כששלחה הודעות לאימא שלה ״אני מפחדת, יש רעש בחוץ״, היא הנצח והיא ניצחה את החיים ובכל זאת היא מתה.
והנה הלילה שוב חזר, אני לא יכולה לזהות קרניים של לילה מבעד לתריסים, אבל אני מרגישה אותו גם אם לא נכנס אור, הוא מרגיש כמו משהו כבד מאוד, ארוך, מתמשך, הוא גם נאבק להגיע לבוקר, לפעמים אני מנסה לשאול אותו אם הוא ראה אותם מתארגנים שם מעבר לגבול, חוליות שלמות של אנשים עם נשק וטנדרים, רעולי פנים, סרטים ירוקים, ואני שואלת בקול רם ״אם ראית אותם מתארגנים לבוא כשהשמש בדיוק זרחה, למה הלכת?״ והוא לא עונה. וככה שנינו מעבירים את הלילה הזה, אני שואלת שאלות והוא שותק, אני מחפשת תשובות והוא שותק. אני ממלמלת אותיות קטנות ומקוטעות, מילים נעלמות ונאלמות, ובסוף גם אני שותקת, והבוקר מגיע ואין חלב.
* הציטוט בטקסט מתוך "שבתות וחגים". מילים: יענק'לה רוטבליט. לחן: יהודית רביץ
