כשטיילתי בהודו בפעם הראשונה למדתי להגיד "כוסברה" בכל 13 הניבים ההודיים כדי שההודים לא ישימו לי כוסברה באוכל, ובכל זאת כמעט בכל מנה שמו לי כוסברה. הרבה כוסברה. כולל הגבעולים. איכס. רק בפעם השנייה שנסעתי נפתחה לי הצ'אקרה של הכוסברה ומאז, מבחינתי רק תנו לי כוסברה. כוסברה זה החיים. למזלי, ב"דאבה", מסעדה הודית חדשה בשדרות אוהבים כוסברה.
כששמעתי על ה"דאבה" בפעם הראשונה הייתי סקפטית. חשבתי שבטח איזה סטלן עם ראסטות שהיה בהודו, הגשים את החלום הישראלי ופתח מסעדה הודית מבלי להבין מאום לגבי קולינריה בקארי, אבל אז יום אחד, ראיתי שמישהו תר בפייסבוק אחר חיתולי בד לשם הכנת פניר. כשהסתבר לי שזהו אחד מבעלי ה"דאבה" שמכין גבינת פניר בעצמו, נאלצתי להודות שיש גבול. לאף סטלן אין כוח להכין פניר בעצמו, אקט מסובך למדי, אז החלטתי לתת למסעדה צ'אנס.
בשנתיים האחרונות נפתחו בשדרות לפחות שתי מסעדות, שלושה ברים ומרכז קניות גדול, די הרבה לעיר שמתפרשת על פני חמישה קילומטרים מרובעים בלבד. יש תחרות בין המסעדות המקומיות אבל גם אחווה בין בעלי העסקים שלא רואים כל יום. הם מלווים אחד לשני מוצרי יסוד כשנגמר, כסאות ומפיות והפירגון ביניהם מורגש.
בכל פעם שנכנסים למסעדה הודית בישראל יש דיסוננס בין הזיכרון מהודו לאופי המסעדה בישראל. מאחר שמסעדה לא יכולה גם לעמוד בתקן משרד הבריאות הישראלי וגם להראות כמו מסעדה הודית אותנטית. ולכן, ה"דאבה" הייתה נקייה ומוארת, את פנינו קיבלה מלצרית חביבה ובאופק מבעד לחלון הפונה למטבח נראה טבח שעובד בקצב מהיר ועצבני ולא לפי שעון הודי. הטבח התרוצץ ותיבל, הקפיץ וערבב, וזרק עלה רענן של כוסברה כאילו במיוחד בשבילי על המנה שעוד רגע תגיע, כמו הדובדבן שבקצפת.
מסעדות של אוכל הודי בישראל מתאפיינות לרוב בתחכום מוגזם שמנתק את הודו מהחוויה. המנות ב"דאבה" לא מתחכמות, הן דומות למקור למעט שינויים קלים שנעשים בכדי להתאים לחך הישראלי: לא חריף מדי, לא תפל מדי, ולא חוזרים הביתה עם ריח של קארי על הבגדים. האפשרות לשבת על הרצפה, הכלים ההודיים מנירוסטה שבהן מוגשות המנות והעיטורים על הקירות מאפשרים לחוויה ההודית לבעבע ואפילו לדמיין לרגע שהמסעדה ממוקמת למרגלות הר ירקרק בפרוואטי ולא לצד כיכר בשדרות.
כשראיתי בפייסבוק שה"דאבה" פתוחה עד שמונה בערב קצת כעסתי, אני עוד לא רעבה בשעה הזו. אבל כשהבנתי שזה שבוע הרצה ושזה עניין זמני, סלחתי. תפריט ההרצה כלל שמונה מנות עיקריות, חמש ראשונות, חמישה סוגי קינוחים ושני סוגי לחמים. לחם נאן שום הגיע ראשון אל השולחן, חם ולוהט, ולשמחתו הוא נאכל עד תום עוד לפני שהגיעו העיקריות. בגלל הרעב שהשתלט היה קשה לקבוע אם הוא נגמר מהר בגלל שהוא טעים במיוחד.
כשהגיעו העיקריות נאכלו גם הן ללא אפליה כלל. פניר באטר מסאלה הגיע בליווי רוטב עגבניות ושמנת סמיך מקושט בשבבי קשיו ופסי שמנת דקים, עם אורז לבן בצד. גבינת הפניר שמאופיינת בטעם נייטרלי ומרקם של טופו ספגה את טעמי הרוטב והזכירה מאוד את טעמה של גבינת הפניר ההודית. המנה השנייה שנדגמה הייתה מלאי כופתה. מנה הודית מסורתית שמכילה לרוב שתי כופתאות תפוחי אדמה וגבינה מטוגנות עם רוטב עשיר שמרכיביו העיקריים הם לרוב עגבניות, פלפלים, בצל ושום.
ב"דאבה" קיבלה המלאי כופתה טויסט מעניין שהחמיא לה במיוחד, והרוטב במפתיע התבסס על קרם אפונה וקוקוס עם קשיו ושמנת. הכופתאות נעשו במידה הנכונה והרוטב השתלב פלאים עם המרקם שלהן. האורז שהגיע עם המנה קצת הוזנח לטובת לחם נאן שום נוסף, שהוא לחם על בסיס יוגורט מתובל בחמאת שום וכוסברה, שנקבע סופית שהוא טעים במיוחד, ושהמהירות בה הוא נאכל לא קשורה לרעב בכלל, כי הרבה אחרי ששבענו לא הצלחנו להפסיק לאכול אותו.
חוויית האכילה במסעדה הודית היא תמיד יותר מאשר חיפוש אחרי אוכל מהיר להרגיע, היא יותר כמו חיפוש עצמי, קפיצה קטנה להודו, הגשמת חלום באמצע היום. אבל אחר כך צריך לחזור למציאות ומי שהיה בהודו יודע שמאוד קשה לטפס על הר או ערימת ניירת אחרי סמוסה, צלחת טאלי, ובנופי פאי ואפילו הרמב"ם אמר שמנוחה לאחר אכילה זו מצווה דאוריתא. הדרך הביתה הייתה קשה ומפרכת, אבל הודיתי לאלוהים ולגנאש כל הדרך על זה שבשדרות, בשונה מהודו אין הרבה עליות.
חשבון בבקשה:
מלאי כופתא- 45 ש"ח
פניר באטר מסאלה- 39 ש"ח
2 לחם נאן שום- 30 ש"ח
בירה ג'מס 8.8- 24 ש"ח
צ'אי הודי- 8 ש"ח
סך הכל: 146 ש"ח
כתובת: הרצל 27, שדרות. טלפון: 08-9404616
