האם ילד יכול להפוך לרוצח המונים? זו אכן שאלה לא פשוטה, ואפשר לנסות לענות עליה דרך הספר "המשחק של אנדר" מאת אורסון סקוט קארד (1985), שעלילתו מתרחשת בעתיד הלא כל כך רחוק. לאחר שכדור הארץ הותקף על ידי חייזרים דמויי נמלים, ילד בשם אנדרו "אנדר" וויגין, מתקבל לתכנית המכשירה את מפקדי המערכה הבאה נגד ה"באגים". הוא נבחר בגלל שבסקאלה של אפאתיות וסאדיזם – לעומת אמפתיות ורגשנות – הוא באמצע, בניגוד לאחיו ואחותו המייצגים קצוות אחרים של הסקאלה. יחד עם זאת, יש בו את הרצון התמידי לנצח.
העלילה מתארת את חייו בהכשרה ויש בה דגש על משחקים וסימולציות של קרבות בין צבאות ילדים. משחקים אלה, שמעצבים את דמותו של אנדר, כוללים שיטות כמו הטלת מומים זמניים על אנשיו וכן השבתה או "חיסול" שלהם כדי להשתמש בהם כמגנים אנושיים. במבחן האחרון של אנדר וחבריו, ניתנים להם צי קטן יחסית ומשאבים דלים, לעומת צי האויב שמגן על עולם הבית שלו. אנדר יוצר תוכנית שכוללת את הקרבת רוב הצי שלו ובכך משמידה את רובו, וכן את כלל צי האויב ואת עולם הבית שלו.
לאחר מכן מספרים מפקדיו של אנדר לו ולחבריו שכבר מספר חודשים הם לא משחקים משחקים או נבחנים אלא מנהלים מערכות אמתיות נגד הבאגים, ובמבחן האחרון השמידו את הגזע שלהם. הם גם מסבירים לו שזה מוכרח היה להיות ילד בגלל חוסר העכבות שיש בילדים וכן בגלל היכולת לתמרן אותם לחשוב שמדובר במשחק.
רק רציתי לעשות את עבודתי
הספר מביא לידי ביטוי בצורה ייחודית את מושג הרוע הבנאלי של חנה ארנדט שסיקרה את משפטו של אדולף אייכמן בירושלים. היא ראתה בו גילום של רוצח מזן חדש, רוצח מכתבה. אדם שמנהל את הרצח ממרחק על ידי כתיבת הפקודות ושיחות טלפון, אדם שמבצע את מעשיו מתוך רצון להצליח בעבודתו ולרצות את הממונים עליו. ב"המשחק של אנדר" אנחנו רואים וריאציה של זן הרוצח החדש, רק שבמקום אדם בוגר בתפקיד פקידותי ששולח מסמכים ומשוחח בטלפון עם עמיתים, מדובר בילד שמשחק משחק עם חברים בשאיפה להגיע לתוצאה טובה.
בעוד ארנדט אולי מקלה עם אייכמן, קארד מראה איך אנדר לוקח על עצמו אחריות ואשמה מלאה על מעשיו. לאחר המון שנים בעתיד, אנדר מגלה גולם של באגים שהושאר כדי שהוא ימצא אותו ויוכל להחיות ולשקם את הגזע שהכחיד. הוא לוקח על עצמו את המשימה וגם כותב ספר תחת שם בדוי בו הוא מציג את המלחמות מנקודת מבטם של הבאגים. בספרי ההמשך אנו מגלים שהספר הפך לויראלי, ובמרוצת השנים שינה את מעמדו של אנדר מגיבור ומושיע האנושות לרוצח מתועב ושנוא, והניצחון נתפש כחטא הכי גדול של האנושות.
השפה כגורם מציית
ארנדט גם עסקה בקשר שבין שפה לבין מחשבה ומוסר. היא טענה שמה שהפך את אייכמן לאותו פקיד צייתן הוא השימוש בשפה ובשיח הנאצי, שיח שסייע לבטל חשיבה עצמאית וביקורתית. גם במציאות הספר "המשחק של אנדר" קיים שיח ונרטיב המיוחדים לתכנית ילדי ההכשרה. השפה מגדירה את היריב כלא אנושי (באגים), וכן מתווה את כל המושגים הרלוונטיים כמו "הצלת האנושות", "אויב" וכדומה.
הפילוסוף עמנואל לוינס עסק ביחסינו עם האחר ואחריותינו כלפיו. הוא טען שברגע שאנו שמים לב לפרטים בפניו של האחר אנחנו מחפיצים אותו, הופכים אותו לאובייקט. ב"המשחק של אנדר" שמים דגש לא על מהות, אלא על החיצוניות המרתיעה והדוחה של הבאגים. למרות שמדובר בגזע תבוני מהחלל, הם נהפכים לאובייקט או לחיה מסוכנת. זה מעודד את הלגיטימציה להילחם בהם ולהכחיד אותם. זהו גם גורם בעל תכונה מעצבת בחשיבה של ילד רוצח המונים.
יש אנשים שחושבים שתפישת משחקי המחשב כבר קיימת בראשם של חיילים וקצינים בצבאות העולם. מקרה אחד ידוע הוא תקרית בעיראק בה מסוקים של חיל האוויר האמריקני פתחו באש על קבוצת אנשים בה גם איש תקשורת. הקלטות מאותה תקרית הודלפו לאתר וויקיליקס. מנהלו ג'וליאן אסאנג' אמר שטייסי המסוקים ביצעו את עבודתם כאילו היא משחק מחשב, לא משהו שמעורבים בו חיי אנשים. הרצון שהנחה אותם היה להרוג ולקבל ניקוד גבוה במשחק מחשב.
אפשר לומר ש"המשחק של אנדר" מביא לידי ביטוי את המושגים של בנאליות הרוע והאובייקטיזציה של האחר, ומראה כיצד השימוש בשפה, אווירת משחק ותיעול רגשי יכולות להפוך ילד לאחראי למותם של המונים ואף למחיקת גזע שלם.
