סטודנטים במסלול כתיבה כותבים ביקורת תרבות

חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

הוקם ומופעל על ידי הסטודנטים בחוג לתרבות, יצירה והפקה במכללת ספיר

יום הורות שמח

פעם, לפני עידן הפוליטיקלי קורקט חגגנו את "יום האם". בגנים ובבתי הספר דיברו על אמא. כמה צריך לאהוב אותה וכמה חשוב לעזור לה בעבודות הבית. הכנו סיכה מכוערת מפרי עץ הסיגלון והבאנו לה מתנה שנזרקה, בצדק, ברגע שסובבנו את הראש. רוחות הפמיניזם והדיבור הנכון הכניסו את "יום האם" למכבסת המילים שממנה הוא יצא צח ונקי מסטראוטיפים הקושרים אמהות במגדר. במקומו, קבלנו את "יום המשפחה".

המשפחה הנכונה כמובן; אמא, אשת קריירה נמרצת, עקרת בית למופת ורצת מרתון בזמנה החופשי, אבא, "ישוב עם צאת הלבנה", וצאצאים. אבל מי שפוקח עיניים ומביט מסביב יודע שאנחנו פה במדינת ישראל צריכים לציין את "יום ההורות" ולא את "יום המשפחה" – כי אצלנו ההורות היא אידאל חוצה מגזרים. מזוגות מעורבים ועד הומוסקסואלים, דתיים וחילוניים, ערבים ויהודים, כולם מביאים ילדים לעולם ומתוגמלים על כך.

בדיקת "צחוק נחירתי"

ה"הורות" כאידאל, מובנית בחברה הישראלית. על אידאל זה אפילו לא מתנהל משא ומתן בין המצדדים בהורות לבין אילו שותרו עליה משיקולים אידאולוגיים. בשיח הציבורי לא עולה השאלה למה אנשים בוחרים להביא ילדים לעולם. מתייחסים לעובדה הזו כאל צורך ביולוגי וחובה חברתית ותרבותית. מי שבוחר לא להוליד ילד מתייצב כנגד הנורמה ונחשב כאגואיסט פתולוגי. מי שסוטה מן הנורמה שותק על מנת שלא לחוש מותקף וכך הנורמה מתחזקת. 

"בשיח הציבורי לא עולה השאלה למה אנשים בוחרים להביא ילדים לעולם" (צילום: שחר פרץ)

די לקרוא את החלטות ועדת "סל התרופות" לשנת 2013, הכותרות בישרו כי השנה התמקדה הוועדה, ברפואה מונעת. כותרות המשנה בישרו, כי שני סעיפים גדולי תקציב מתוך הסל הלאומי שלנו נוגעים לאישה, או יותר נכון, להבטחת פוריותה ושלום עובריה; בדיקת "שקיפות עורפית" שעד היום נעשתה באופן פרטי, או מומנה על ידי הביטוח המשלים ונועדה לזיהוי פגמים עובריים. והרחבת מגוון הבדיקות הגנטיות הנערכות טרום ההיריון על פי מוצאם של ההורים שתממן המדינה.

אין מחלוקת על חשיבות הבדיקות, אך לא יכולתי שלא להיזכר בפרק בסדרה "רמזור", בו ניגשים טלי ואמיר לייעוץ גנטי ובודקים האם לתינוק יהיה "צחוק נחירתי" כמו לאמא של טלי. נזכרתי גם איך שילמתי, בהריון הראשון שלי, אלפי שקלים לייעוץ גנטי מיותר לחלוטין בשביל פולנייה "דו צדדית" שבן זוגה תימני טהור גזע. הבדיקות האלו היו בעצם תחילתו של "המירוץ לילד הראשון" שכמעט כל זוג צעיר או רווקה שעברה את גיל שלושים נמצאים בו בישראל.

הריון לכולן!

ההורות בישראל נתפשת כמשימה לאומית, זוהי פוליטיקה של הפריון הבאה לידי ביטוי במישור האידאולוגי; החברה היהודית במדינת ישראל נמצאת במצב תודעתי של איום קיומי מתמיד, מטרת ההולדה היא הרחבת העם היהודי, וטיפוח דור חדש שתפקידו לבנות ולמלא את החלל שהשאירה אחריה השואה.

ככזה, כל ילד נתפס כחייל פוטנציאלי וכממשיך הדור. הילדים הם משאב לאומי ונכס משותף של העם. השימוש במונחים מהעולם ההורי, משפחתי נפוצים בשיח הציבורי המתנהל בישראל. "כולנו משפחה אחת", "משפחת השכול" ומטבע הלשון "הילד של כולנו", שהיה בשימוש נפוץ סביב חטיפתו של גלעד שליט וגרם לכולנו לפתח רגשות הוריים כלפי חייל אלמוני. איש או אישה הבוחרים שלא להוליד ילד, נתפסים כמי שאינם לוקחים חלק במאמץ הלאומי. לא ניתן להתעלם גם מהציווי המקראי הנזכר כבר בספר בראשית, "פרו ורבו ומלאו את הארץ".

"הילדים הם משאב לאומי ונכס משותף של העם" (מתוך אתר: Funny-potato)

תהיי יפה ותלדי

במישור האידאולוגי תומך גם מישור מערכתי כלכלי מקיף שדואג למימוש האידאולוגיה; מדיניות קצבאות הילדים, סבסוד מעונות יום, חוק משפחות מרובות ילדים. העובדה היא שישראל מובילה בשיעור טיפולי הפריון, במימונם, ובהוספת נקודות זיכוי במשכנתאות. אלו ועוד, מאפשרים את מימוש האידאולוגיה ומפלים את מי שבוחר לא להוליד ילדים.

מה עומד מאחורי אידאל מובנה הזה? האם זהו צורך אמיתי של עם שעמד על סף הכחדה? האם רק הצורך הביטחוני הוא המוביל אידאולוגיה זו? לטענתי קיימת עוד סיבה. בחברה הישראלית שהיא פטריארכלית, דכאנית, שבה נשים מתקשות להתקדם מבחינה מקצועית וכלכלית הילד הופך לסמל סטטוס בשביל האישה.

האישה, שבויה בתודעה כוזבת של מימוש עצמי וחברתי שמלווה את האימהות. למעשה זוהי עוד פרקטיקה של דיכוי האישה והשתלטות על גופה שהופך למכונת הולדה. גידול הילד גובה מן האישה מחיר הן מבחינה נפשית, הן מבחינת קידומה המקצועי ובהתאם לכך הכלכלי. ולעתים, כמו במקרים בהם ההיריון המיוחל נוצר בעזרת אמצעים טכנולוגיים מתקדמים, גם מחיר בריאותי כבד.

יש עתיד

ההתוויה התרבותית חברתית גורמת לרוב בני האדם להוליד ילדים ללא מחשבה מעמיקה על הכוחות הסמויים העומדים מאחורי המעשה שנתפס כטריויאלי וטבעי. ככל שעולה ההשכלה ורמת השוויוניות בין גברים לנשים, כך עולה שיעור הבוחרים להימנע מהורות ובעיקר מהולדה.

ניתן לראות זאת במדינות סקנדינביה ומערב אירופה שם עומד ממוצע הילודה על שני ילדים למשפחה. לא כך במדינת ישראל המונעת מתחושת רדיפה, סכנת הכחדה וזרמים פונדמנטליסטים שהופכים מסמויים לגלויים בשנים האחרונות. באווירה זו, חשים הבוחרים שלא להלך אחר הנורמה הנהוגה מושתקים ומופלים.

בכנסת הנוכחית, לא מכהנת חברת הכנסת אנסטסיה מיכאלי, אם לשמונה ילדים. לעומת זאת, מכהנת בה מירב מיכאלי. אישה פמניסטית, שמעידה על עצמה שמעולם לא רצתה להביא ילדים לעולם. אולי זה מקרה ואולי סימן. בכל אופן זה מעורר מחשבה.