פרס ספיר ליצירה צעירה הוא יוזמה של פרופ' נורית גרץ, ראש המחלקה לתרבות, יצירה והפקה במכללת ספיר. מאות סיפורים נשלחו גם השנה לתחרות, מתוכם עלו חמישה לשלב הגמר. טקס חלוקת הפרסים וההכרזה על הסיפור הזוכה ייערך ב-25.11 בנסיך הקטן בתל-אביב
אני עדיין לא יודע איך להגיד לה את זה. גם מחר יש לה מבחן ממש גדול. עדיף כבר שבוע הבא. אולי עדיף לכתוב את זה וזהו. אבל לא במייל, לכתוב לכתוב, עם דיו ודף וכל העסק הזה, כמו פעם. היא דווקא יפה והכל. אני מתכוון, לפעמים מהפרופיל היא נראית מושלמת, כמו ההיא מהסרט הארוך מדי, הצרפתי. (היא הראתה את הסרט הזה בערב של החוג). והיא גם מבינה. שנים לא הבינו אותי ככה. לא צריך להסביר כל דבר שלוש פעמים. כאילו ייצרו אותנו על אותו פס יצור. הפס של הפגומים. האלה שיש להם דיו שחור מלמעלה. אלי קונה כאלה כל חודש. עשרה ספרים במאה. עודפים הם קוראים לזה. אתה חייב לבוא איתי, הוא מתלהב, זה כמו קנדילנד, עם כף המתכת והשקית שנסגרת לאט בואקום, כמו קנדילנד אבל של ספרים. ומה, אף פעם אתה לא מבין איפה באמת הפגום הזה. הכל פיקס, הכריכה, העימוד, האותיות. אמנם יש כאלה שהוא הפסיק לקרוא באמצע אבל זה לא קשור. אז מה הבעיה איתה בעצם?
היא לא מספיק. לא מספיק מזיעה, למשל. כאילו אין לה ריח גוף. זה כמו הירקות החדשים האלה, של הסופר, שסבתא אומרת שהם מפלסטיק אפילו שהם אמיתיים. וככל שהם גדולים ויפים יותר זה רק יותר גרוע. ככה היא, אף פעם לא נראית כאילו הרגע קמה משינה, כשהעיניים עגולות וגדולות יותר כמו של ילדים. תמיד מסודרת, תמיד נושמת באורך הנכון. קשה לדמיין אותה בסוף ריצה, גם אם זה יראה לך מבריק במבט ראשון, כשתתקרב ישר תקלוט שמה שיוצא לה מהבלוטות זה בושם דיילות. משהו נינוח. ואני מחפש מישהי לריצות, "מישהי מהשטח", כמו שאומרים בשכונה. אחת שכשאבא יראה אותה יזרוק לי מהצד, "חריפה, זאתי". כמו הזיתים החריפים האלה שדופקים את הטעם לכל מה שאוכלים איתם. בלי להיות נחמדים.
היו זיתים כאלה בשבת. אחרי שעברו בדיוק שלושה חודשים מהיום שאבא שם אותם בקופסאות של הסילאן. כי ההבדל בין שלושה חודשים לשלושה חודשים פחות יום זה כמו ההבדל בין אום כולתום לנינט טייב. ככה אבא אומר, זה עניין של בוסר, והאנשים שלא מבינים בבוסר זה גם האלה שנופלים בַּאִשָׁה. נופלים בקטנה אבל נופלים, כי הם היו יכולים להיות ככה קרובים לאחת שתביא להם את התיבול לחיים.
הזיתים נפתחו במיוחד בשבילי. בצבא הייתי עושה יומיות. יוצא עם נשק אבל יומיות. ואחרי הצבא הייתי בבית, לומד לפסיכומטרי. אבל עכשיו אני לומד בירושלים, כלומר באוניברסיטה, ומגיע רק פעם בחודש הביתה. אבא אומר שצחי בצבא לא סוגר כל כך הרבה. צחי זה אחי הקטן. קטן בגיל הכוונה. והוא בגולני, לא סתם גולני, "קופי הדממה", כמו אבא.
"מי שישמע מצא לו שם חברים חדשים", אמא אומרת למקרר הפתוח, כאילו הפסיכולוג שלה יושב שם בפנים. אבל אין לה פסיכולוג, בכלל פסיכולוג זה המצאה של אשכנזים, כמו כל האוניברסיטה הזאת, "והכול התחיל מזה שלא הלך לקרבי", סוגרת את המקרר ומגישה לי את הזיתים לפרצוף, כאילו רק אני יושב בשולחן שבת.
אבל שולחן שבת זה תמיד עשרה, חמישה עשר אנשים. כי פחות מעשרה זה לא כבוד לשבת. אז כבר מיום רביעי אבא ואמא עושים ישיבת מוזמנים. עומדים מול המקרר וכותבים שמות על הדף שמתחת למגנט של הפיצה. קודם כותבים שמות אחר כך מוחקים, העיקר זה המחיקה, כמו רשימת חיסולים. ככה מי שחשוב נראה יותר בולט על הדף, הסביר לי עמיר.
עמיר הוא בן דוד שלי. וכמו כל הבני דודים הוא משתמש בשירות האורח המתמיד, בגלל שהוא משפחה ובמשפחה אין רשימות. ככה השולחן שבת קופץ מעשרה לחמשה עשר, או חָמֵשֶׁסְרֵה כמו שיניב אומר. כל יום שישי בין שתיים עשרה לשתיים בצהריים מתחילים הטלפונים לבית. הטלפונים של הבני דודים שלא סגורה להם הפינה של שבת בבוקר, או בערב, או שתיהם. ורק לטלפון של הבית מתקשרים, כי השיחה הזאת היא לא למישהו פרטי אלא למשפחה.
הזיתים מהמקרר היו חריפים השנה באופן מיוחד, כי אבא שמע מאיציק של התיקונים שכשהזיתים קרים זה שומר על החוֹם של החריף חזק יותר. וזה כנראה מה שהביא לי את העצבים. עמיר אומר שכבר שהייתי ילד הזיתים היו עפים לי למוח כמו ערק. אבל מה שעף לי למוח זה שאיך זה יכול להיות שבכל המשפחה הזאת אף אחד לא מבין שאין ברירה, ויהיו פה שתי מדינות בסוף. שתי מדינות לשני עמים (פעם הייתי אומר לשתי עמים, אבל היא תיקנה אותי, כי עם זה לא נקבה). וזה לא שלא נמאס לי מערבים, אם היה אפשר לעשות אנטר והם היו נעלמים הייתי לוחץ אנטר עכשיו, אפילו בשבת. וזה לאו דווקא כי הם ערבים, גם סקנדינבים ממש לא קשורים פה, עם האיפור הכהה שלהם, הגובה המוגזם והשפה שיוצאת מהשיניים. אבל אי אפשר וזה בדיוק הקטע. זה דִילֵט לא אנטר יא הומו, עמיר ירק את הגרעין. אבל הוא פספס אז הגרעין נתקע בצלחת של החומוס. צחי לעס וקרץ לאבא, מאשר סופית שהזיתים עולים למוח טוב השנה. ואבא אמר, זיתים זה הפרי הכי ישראלי שיש. מה פתאום סברס? זיתים. הסמל של גולני זה סברס? לא. הסמל של גולני זה זיתים. וואלה אתה צודק, אמרתי, זיתים זה הכי ישראלי, מרים, דפוקים וכולם נראים כמו חיילים. הזיתים האלה כבושים לא דפוקים, מאמי, אמרה דודה אסתי, אבל לא הסתכלה לי בעיניים אפילו לשנייה אלא ניגבה חצי צלחת חומוס. החצי עם הגרעין.
לפני חודש דודה אסתי היתה בירושלים בסיור של הועד עובדים. אני רק קופצת שניה לראות את הבחורה, אני רק דודה זה בסדר. או שתביא אותה לפה, אנחנו אוכלים צהריים במנורה של הכנסת, מדהים פה, היא נאמה לי לתוך האפרכסת בטונים גבוהים מהרגיל. מבחינתי שתבוא איך שהיא, אתה יודע שאני לא עושה עניין, תזרוק לה מילה בשבילנו, אה? אבל בסוף אפילו לא אמרתי לה. כי לא היה טעם ולא היה זמן. קבענו ללכת בערב להשקת ספר שירה ב"תמול שלשום". ספר של החברה הכי טובה שלה. הכי טובה, אבל לא ראיתי אותה אף פעם. וגם האקס שלה ינגן שם והוא מנגן מדהים. קצת אוונגרד, קצת אתני. ידעתי שהיא תרצה להספיק לעבור בדירה, להתקלח להחליף בגדים, להתארגן מה שנקרא. בכל זאת השקה. זה היה הערב שאני אזכור להכי הרבה זמן. היא הציגה אותי בפני כל המוזמנים כמו אמא בטקס סיום קורס קצינים. כל דבר שאמרתי הצחיק אותה. כל משפט שזרקתי נראה לי פתאום גאוני. היא שמה לי יד על המצח ואמרה, המחשבות שלך זזות כמו דרקון שאם מורידים לו ראש אחד צומחים שלושה במקום, וזה דווקא יפה בעיני.
הבנות הלכו למטבח להביא את הבשר. אני עברתי לב', כלומר הורדתי את החולצת שבת שזה מותר רק אחרי מנה ראשונה. לדבר כבר לא היה אפשר בגלל הרעש, אז התחלתי לזרוק הערות בתלול מסלול. אבל אתה יודע מה יפה עמירוס? שאף אחד בשכונה הזאת לא מבין שאנחנו בפיגור מול העולם. שכל מה שהעולם הבין כבר לפני עשרים שנה אנחנו לא מבינים. וזה שאין ברירה. ושבסופו של דבר גם הם בני אדם. אמרתי ליניב שזה כמו לשחק פיפ"א 95 בגיימבוי ב2013. אז הוא אמר לי שבכלל לא היה פיפ"א בגיימבוי. ועמיר צעק שיהיו בני אדם כמה שבא להם אבל למה פה. התייאשתי מיניב למרות שהוא ישב קרוב והיה לזה פוטנציאל, כי הוא לא ממש הבין אותי. היא דווקא מבינה והכול.
עמיר היה בדיוק בקצה השני של השולחן והיה מבסוט מהמשפט היעני מתוחכם שלו כמעט כמו מהערק. מצצתי את הגרעין של הזית חזק בצד שמאל של הפה, מעל הסתימה, וסיננתי לו, אבל הם כאן והם בני אדם בדיוק כמוך ואתה סתם קולוניאליסט. אבל לא הצלחתי להגיד את המילה טוב בגלל הגרעין של הזית. אמא ודודה אסתי התחילו להנחית מגשים במשקל טון על השולחן תוך כדי המלצה על כמות הבשר היומית המומלצת לגבר, כך שעכשיו דיברתי בעיקר לסירים אבל התכוונתי לעמיר. הוא מזג לעצמו איזה קילו קציצות ואם היה נדמה לי שהוא שכח מכל העניין הוא צעק לתוך הצלחת, מה קולונל? כולה הייתי סמל וגם זה בטעות. ותדע לך שככל שהמפקדים נהיים גבוהים יותר הם רק נהיים שמאלנים יותר כי המדינה מכריחה אותם ללכת לאוניברסיטה כדי שיידפק להם השכל כמוך. אותי מה שמעניין זה עם ישראל נטו, וזה לידיעתך מי שעשו לו ברית מילה במניין. ועם ישראל לא צריך שיגידו לו מה לעשות. למה הוא מומחה במה לעשות. ובמיוחד עם ערבים, למה עוד מישמעאל אבינו התחיל כבר הסיפור הזה.
אבא הסתכל בעין אחת על הצלחת שלי ובעין השנייה סימן לאסתי שאני בתת תזונה. תשמע מה שעמיר אומר, עם ישראל זה העיקר, ואני למדתי את זה בדרך הקשה. לא הבנתי מאיפה לאיפה עוברת הדרך הקשה והזרוע של אסתי חסמה לי את כל שדה הראיה. אכלתי מהר קציצה אחת כדי שיהיה לי כח לויכוח. עם ישראל זו קהילה מדומיינת יריתי לעמיר, אבל בדיוק הייתי עם הסכין ביד ככה שזה יצא די מאיים. מה מדומיין? אתה דמיינת שחתכו לך בברית? תשאל את אסתי היא תספר לך בדיוק את הפרטים. תראה, זה כמו מועדון אוהדים של מכבי ברגע שהקבוצה תתפרק אף אחד לא יזכור אחד את השני. זו קהילה לא אמיתית, ניסיתי. אמיתי אמיתי, אבא נהם ומזג לי קולה. הכל אמיתי חוץ מהקהילה של הכורדים שנהיו חסידי ברסלב. זה קהילה בדמיון שלהם. ואיך יצאו הזיתים, אה שלומי? נכון חריף? ככל שאתה יותר מקרר אותם אתה מגלה שבפנים הם רותחים, כמו לבה הם רותחים. תאכל, יא עיוני, זה יפתח לך את כל התיאבון. תאכל שיהיה לך כח ללימודים, שיהיה לך מקצוע כמו שצריך. תאכל, יא עיוני.
אמרתי לה שממש קשה לי שהיא חצי שבוע בגבעת רם וגם שאני ממש עמוס במבחנים, ככה שאין הרבה סיכוי שזה ילך כרגע. אבל אולי בהמשך נבדוק את זה שוב. היא רצתה להשתגע אבל היא לא הצליחה. במקום זה היא חייכה ואמרה שזה ממש מובן. לא יודע למה עשיתי את זה, חנן אמר שחצי קמפוס רודף אחריה ושאני דפוק. אמרתי לו שאני דפוק וזה כל הקטע ושהיא לא יודעת להזיע. ושלא באמת בא לי ללכת איתה להפגנות האלה בגן הסוס, וגם תמיד קר שם. בא לי לשכב במיטה ולשחק בַּפְּרוֹ אבוּלוּשֵׁן בית"ר נגד הפועל תל אביב על הכי קל ולנצח 10-0. חנן גלגל סיגריה ואמר, יש לך מבנה אישיות סכיזופרני.
אחר כך היא הלכה, זה לא היה כזה דרמטי, פשוט היה לה את התכנית מצטיינים הזו, וזה ממש לא נעים לאחר כי זו קבוצה קטנה. אז כתבתי לה בהודעה שלא היה לנו סיכוי מראש בגלל מה שקוראים פערים תרבותיים. ניסחתי את זה יפה פעמיים שלוש בשיעור של המרצה המשעמם הזה, שכולם יודעים שהוא עובד כאן רק כי סידרו אותו בפרוטקציה. בסוף לא היה לי אומץ ושלחתי את ההודעה לעצמי. שיהיה לי שמור בדואר נכנס. מה אכפת לי, המקום באייפון אף פעם לא נגמר.
חשבתי שאני אשאיר אותה חברה בפייסבוק רק בלי העדכונים. מי צריך לראות תמונות שלה בברלין כל הקיץ. וקצת חבל שאצטרך לוותר על הקורס ביחב"ל שנה הבאה כי היא בטוח תהיה שם וזה קורס קטן כזה. וגם התמונת פרופיל, תכלס הכי יפה שהיתה לי עד עכשיו, כלומר עם הכי הרבה סטייל. המרצה תקע בי מבט רצחני. קלטתי אותו דרך האישון שלי שהשתקף במסך של האייפון, אבל הוא לא קלט אותי. הוא לא אוהב שלא מקשיבים לו, אולי כי אין לו מה להגיד. הוא עבר לחנן. חנן לחש לי באוזן שיש למרצה הזה מבנה אישיות פראנואידי. זה בדוק, והוא יכתוב על זה עבודה סמינריונית. או אפילו את התזה. אל תדאג אמרתי לו, עוד חמש דקות עפים מפה.
