סטודנטים במסלול כתיבה כותבים ביקורת תרבות

חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

הוקם ומופעל על ידי הסטודנטים בחוג לתרבות, יצירה והפקה במכללת ספיר

זיקוקי די-נור בשמיים: מחשבות על סיום התואר

אני מסיימת ללמוד, והדבר שכל כך חששתי ממנו והפך להיות המגן שהודף את כל שאר החששות מתפוגג. אני נזכרת בנוסטלגיה ברגע שבו ההחלטה התקבלה: זיקוקי די-נור בשמיים לרגל חגיגות ה-100 של תל אביב ואני בדירה הריקה, בלי השותפה שכל בחירה שלה מצביעה על אי בחירה שלי. הטלפון מצלצל: "יאללה בואי לכיכר, מגניב פה!" הוא אומר לי. כמה שמחה יש בקול של מי שיש לו כבר כיוון. על מסך המחשב שני חלונות פתוחים: הראשון – מכללת ספיר והשני couch surfing. אני מחפשת בתים ביפן בהם אוכל לשרוץ ולחסוך 1,000 יין ללילה – עונת פריחת הדובדבן הכריעה את ההחלטה : העצים פורחים בסוף פברואר-תחילת מרץ ועכשיו רק מאי. אם אטוס ליפן אז מה אעשה עם עצמי כל החודשים הקרובים?

ביום הפתוח, כמו נערה אמריקאית מסרטי קולג' מהפנטים, אני הולכת על המדשאות ומפנה את המקום הצר שבמדרכה לסטודנטים. ואוו, הם גם צעירים, גם חכמים וגם נחושים. בראש רצה גרסה משלי לפרסומת של YES : לימודים מאתגרים ומרחיבי דעת? YES, אורח חיים קיבוצי ושקט? YES, התמודדות אמיתית עם המצב הבטחוני? YES YES YES.

קולות מהעיתון, מדודה שלי ומהפרסומות בטלוויזיה גורמים לי לחשוב שלימודים יביאו אותי למקומות רציניים יותר ולעתיד מבטיח. "בלי תואר את לא יכולה לעשות היום כלום" היא המנטרה שאופפת אותי כמו הלחות התל אביבית. תפיסת הקידמה גם היא משתלטת עליי והמחשבה שאפילו אם בחרתי בלימודים שאינם מכווני מקצוע, הצעד הזה הוא חשוב להתפתחות שלי כאדם וכאזרח במדינה.  תחושה חזקה, שאני לא מצליחה לגמרי להצביע על המקור שלה, מנתבת אותי לכך שאני צריכה להתקדם.

אני מחליטה להתחיל ללמוד ולעזוב את תל אביב, למרות החששות ממחוייבות של שלוש שנים. אחרי שנתיים זוהרות של החלפת עבודות כל שבועיים, אפשרות לבחור להיות כל כמה ימים במשהו אחר שהיא לא פחות מדינמיות ממכרת – האם באמת אוכל להתמסד?

זה קרה. זאת אכן היתה חתונה קתולית. כתבתי עבודות כאילו חיי תלויים בכך, קראתי ספרים עם כריכה מתפוררת ובמכוון נמנעתי ממהדורות חדשות כדי להרגיש את הלמידה בכל החושים, כעסתי על כל מי שלא מתמסר כמוני ומפספס את מהות חייו והתווכחתי עם אחרים על המצאת הילדות ופוסט-מודרניזם כאילו ילדי עומדים להיגזל ממני.

ואכן, למדתי משהו. יחד עם זאת, רעיון הקידמה מנקב אותי עכשיו כחרב פפיות. הוא דוחק בי להתקדם הלאה, תואר ראשון הוא היום כלום ואם אני רוצה להיות משהו, זה כבר לא מספיק. החברים, הדודה ואפילו השכנים אומרים לי שכדי להצליח, כדי להגיע לשלמות – אני צריכה להתקדם. אני מבינה שתורת האבולוציה לא שמורה לדרווין בלבד והיא מגוייסת בקרב אלה שדחפו אותי ללמוד אי אז לפני שלוש שנים, גם היום, כדי לדרבן אותי קדימה. עד לאן? זאת אולי שאלה שמעלה בראש את התמונות הבאות:

עד מתי, פעם ראשונה
עד מתי, פעם ראשונה
עד מתי, פעם שניה
עד מתי, פעם שניה

לאן בכלל אנחנו שואפים להתקדם? הרעיון הלינארי שנולדנו בקצה אחד ואנחנו צריכים להגיע לקצה אחר לא מצליח להחזיק אותי מעל המים בימים האחרונים של הלימודים. לחיות בשביל להגיע לרגע בו אוכל לשבת בבית הקיץ שלי ולקרוא ספרים לצד סלט ירקות מהגינה האורגנית שלי אכן נשמע מפתה. אבל, כל מה שאני צריכה לעשות כדי להגיע לזה – לא נשמע כך בכלל. לעבוד לא פחות משמונה שעות עבודה ביום או למצוא מקורות נוספים להשלמת הכנסה, כי העבודה של השמונה שעות לא באמת תאפשר לי לחסוך. לסיים תואר ראשון ומיד להתחיל תואר שני ואז לימודי תעודה כדי להגדיל את מקורות ההכנסה, נשמע לי כמו סיוט.

לא רק אנשים בודדים חושבים ככה, גם החברה שלנו שבויה בתפיסה הזאת. תפיסת החברה ככזאת שנעה קדימה לכינון עולם מוסרי יותר, בוגר ורציונאלי היא לא תפיסה חדשה של המאה ה–21. הוגי עידן הנאורות הניחו את היסודות לכך כבר בסוף המאה ה–17 כשהביטו בגיחוך על ימי הביניים. עמנואל קאנט שראה צורך חיוני בהתשחררות מחשיבה הדתית ובביסוס חשיבה עצמאית ורציונאלית, נחשב לאחד מהוגים אלה. ז'אן ז'אק רוסו שעמד על הפער בין טבע האדם לבין מצב החברה, ביקש בחיבוריו להעמיד הצעה לכינון חברה צודקת ומוסרית יותר, מצטרף לרשימה. יותר מאוחר, במאה ה–19 פירסם צ'ארלס דרווין את תורת האבולוציה המתארת שלבים בהתפתחות האנושית וזיגמונד פרויד פירסם את תורת האישיות המניחה שלבים בהתפתחות האישית. החשיבה שלנו כי בקצה אחד ישנם ילדות, חוסר שיקול דעת ותמימות ואילו בקצה השני בגרות, תבונה והתפתחות מוסרית, טבועה בנו כבר 500 שנה.

אבל אני לא רוצה להתקדם. ואפילו יותר מזה, התקדמות לא תועיל לי או תפתח אותי מבחינה אישית או מקצועית. יותר מדי כבוד ניתן למהפכות בימינו ואולי ההשתקעות, התעמקות והיתקעות הן המפתח לתחושה אישית נוחה יותר? ולחברה, אולי אם אנשים יתמידו בעיסוקיהם, יעמיקו את ידיעותיהם ולא יעברו כל כמה שנים מקום מגורים, אולי גם היא תרוויח מזה משהו? חזון מדוימיין שכזה יצמיח קהילות, יביא לרגיעת כוחות השוק, יניח יסודות לשיוויון תעסוקתי ואישי ויעודד מוסר אישי אמיתי, כזה שאינו שותה יסודותיו מפרסומות בטלוויזיה.

כולנו נאחזים בתחושה שצריך להתקדם וכמובן, כי יש גם לאן. קל לראות ביטויים לכך אצל היי-טקיסטים, יזמים שמחכים לאקזיט, מבוגרים שחוששים להכיר בצד הילדי שלהם (או חלילה להתחפש בפורים) והספרינט אחרי לימודים וקריירה. אבל אפשר גם לחשוב אחרת. פליקס גואטרי וז'יל דלז ניסחו בשנת 1976 את המושג "ריזום" שממנו נגזרת החשיבה הריזומטית. מעבר לדימוי הבוטני המקסים, החשיבה הריזומטית מציגה אלטרנטיבה למבט על שאנחנו כה רגילים להסתכל דרכו על המציאות שלנו כמו טיפסנו על עץ והתבוננו מטה. אני מנסה לאמץ את החשיבה הזאת כתחליף לרעיון הקידמה שיקח אותי לאבדון יום יומי.

"הריזום מבקש להעמיד מטפורה אחרת לפעולת המחשבה, בה כל נים, רובד או ציר מחובר כל הזמן עם כל איבר אחר" כך מנסח זאת חיים דעואל לוסקי. אימוץ חשיבה שכזאת יאפשר להיות בתוך הדברים, עם הדברים ולזנוח חיפוש של הקשר בין דבר אחד לדבר שני.

אולי עכשיו זה לא הזמן ללכת קדימה, למרות שהתואר נגמר. זה הזמן להיתקע לשם ההיתקעות. ללמוד לשם הלמידה. להעמיק לשם העמקה. לרווח מקום בין החוליות, כמו שאומרת המורה שלי ליוגה. לרווח מקום בין הדברים שאני כבר יודעת כדי שיכנסו דברים חדשים. אם הייתי בטיפול, הפסיכולוג שלי וודאי היה אומר שזהו זמן להתנסויות חדשות, זה שיעור חשוב באיבוד שליטה. אכן, אין לי שליטה. לא משנה מה אעשה, כמה בירה אשתה, כמה עבודות עוד אגיש – זה נגמר.

לא רוצה להתקדם. רוצה להישאר בדיוק כאן. וזו התמונה שעולה לי בראש:

.
.

לא רוצה להיות כדור כחול.