"ולנטינו, ההצגה הטרגית- קומית הטובה של השנה". מכל מקום שלא הסתכלתי עליו הציץ המשפט הזה מתוך הפוסטר של אחת ההצגות המדוברת של השנה "ולנטינו". המחזה של בית לסין בו משחקים בין היתר זאב רווח וחנה אזולאי הספרי. השחקנים גדולים והציפייה גדולה עוד יותר. הגיע היום הגדול, הגענו למשכן לאומנויות הבמה, הושיבו אותנו בתא כבוד ונשאר רק להתחיל ערב מבדר ומרגש.
ההצגה מתחילה, זאב רווח עולה לבמה במחיאות כפיים סוערות ואני כבר רוצה שיתחיל הקסם. ולנטינו מציגה משפחה ישראלית, שאב המשפחה אלברטו, חוזר אליה אחרי שחי ארבעים שנה בארגנטינה. חלפו כבר שלושים דקות, ואני ברוב חוצפתי לא מפסיקה להתעסק בפלאפון. הביקורות לא סתם מהללות, לא סתם ההצגה קיבלה את כל הפרסים שקיבלה ואני עוד מעיזה להתעסק בשטויות. הסוד הראשון שנחשף על הבמה לא ממש מרגש אותי, אלא מוציא ממני את האמירה הצינית: "כמה מפתיע". אני נותנת עוד הזדמנות, באמת משתדלת להכנס לזה. במקום זה מתחדדת לי עוד יותר המחשבה שאני צופה בטלנובלה, עם דמויות רדודות ועלילה צפויה מראש.
כמו בכל טלנובלה ישראלית "מוצלחת", גם בהצגה "ולנטינו" ישנה מלודרמה משפחתית נדושה. ההצגה מתרחשת בביתם של בצלאל ורחל (יורם טולדנו וחנה אזולאי הספרי), על רקע תפאורה אמינה ומדויקת. ציפיתי שלפחות השחקנים המצוינים יביאו את הגאולה, אך התבדיתי. רווח המגלם את אלברטו המכונה ולנטינו, משחק בצורה שטחית ולא מכניס עומק לדמותו, הדבר העיקרי שהוא עושה על הבמה זה לשתוק. בתו הבכורה אורנה (נעמה שפירא) נישאה ליוסי (שמעון מימרן) טוב הלב, שאיתו אי אפשר לריב, מימרן נתן טעם של עוד והעניק רגעים קומיים איכותיים.
כמו שכבר ציינתי, הביקורות משבחות, ההצגה קוטפת פרסים, ונראה שרוב הקהל נשאב לעלילה. אני יצאתי עם תחושה שהרגע צפיתי בדרמה הישראלית הראשונה שזכתה להיכנס לערוץ ויוה. "ולנטינו" עשויה מחומרים של טלנובלות ואם זוהי מטרתה, אז היא הצטיינה בכך.
