יותר מש"במערב אין כל חדש" הוא ספר איכותי מבחינה ספרותית, הוא ספר חשוב. קודם כל, כמובן, מבחינה היסטורית היה בו משהו חסר תקדים כשהתפרסם ב-1929 והביא בצורה ייחודית ומעוררת פלצות את מוראות מלחמת העולם הראשונה מנקודת מבט של חייל פשוט. ברם, מאז נכתבו לא מעט ספרי מלחמה, לא מעט המביאים את נקודות מבטיהם של הרבה חיילים פשוטים ואחרים. המאה ה-20 סיפקה מספיק מלחמות והרס וזוועות כדי שהספרות תרדוף אחר זנב המציאות במן תנועת לולאה סיזיפית. המפתח הראשון בו בוחנים ספר שעברו יותר משמונים שנה מאז צאתו הוא כמובן הרלבנטיות שלו, ואין דבר מצער יותר מלומר שספרו של רמרק רלבנטי עד חלחלה.
הוא מומלץ במיוחד עבור מתלהמים, אינטרסנטים ואחרים שקוראים חדשות לבקרים לצאת לאיזה "מבצע צבאי" חדש ומזקיף מבחינה לאומית ומינית, בלי שום קשר לנחיצות האסטרטגית-טקטית-מדינית של מבצע כזה. כמובן, יש לכאורה מלחמות מוצדקות, אבל דומה שלפעמים אלו השולחים את החיילים ל"ללכת עד הסוף" וכדומה, לא מבינים – או גרוע מכך, מבינים ומדחיקים – מה בדיוק קורה באותו "שטח", ונוטים לשכוח כמה מלחמה היא לא ממש דבר הירואי, מכונן או מזקיף, אלא דבר מצחין, נוראי, שמקלף כמעט מכולם שכבות של צלם אנוש, ומשאיר אותם כמן מיוטנטים עם קמצוץ אנושיות, עם אינסטינקט אחד מובחן והוא הישרדות.
טל פרידמן בחיקוי של רוני דניאל, "ארץ נהדרת"
אז מה קורה עכשיו בשטח?
נכון, יש מלחמות ויש מלחמות, והטכנולוגיה שהתפתחה במאה ה-20 גרמה לאותו "שטח" לעיתים להיות לכאורה סטרילי יותר, אבל רמרק אומר זאת נכון בספרו – כדי להבין מה זו מלחמה לא צריך להיות בשדה הקרב, אלא צריך לבקר בבית חולים צבאי; לשם מצלמות כמעט ולא נכנסות, גם לא פוליטיקאים או רוני דניאלים למיניהם. וגם אם תיכנס מצלמה בחטף, היא תעוות את המציאות ותבוא עם אג'נדה משלה, ועם פרחים ועם רמטכ"ל או גנרל כזה או אחר שמשבח את מיטב בנינו, היא לא תביא את הזוועה, את הצחנה, את המוגלה, את זעקות האימה בלילות, את עליבות החיים, את הדיכאון והייאוש.
אז נכון, יש ספרי מלחמה מתוחכמים יותר מ"במערב אין כל חדש", אבל עדיין יש בו משהו על זמני. הוא מספר על פאול בוימר בן ה-19, חייל ממעמד נמוך שלא היו לו הרבה ברירות לא להתגייס, וממחיש בעיה אחרת שניכרת בלא מעט צבאות בעולם, בעיקר בצבא האמריקני ויש אומרים שגם בצבא הישראלי (המבקר אמנון נבות טען שיש הבדל סוציו-אקונומי ברור בין אלו נשלחים לחזית תמיד, למקומות הכי מסוכנים, לעומת אלו שביחידות "הנחשבות" יותר, אבל זו טענה שקצת קשה להוכיח אם אין לך את ארסל הנתונים הצבאי), והיה כבר מי שאמר מזמן שמלחמה היא גנרלים המגישם אחד לשני כריכים ממולאי בשר גברים.
הרעות נשאנוך בלי מילים
על כל פנים, מבחינת הספר עצמו, הוא מלא בתיאורים גרפיים מצמיתים על איברים נקטעים, שוחות שורצות אימה, עכברושים ופחד אין סופי. לעיתים זה קצת מייגע. למעשה, החלק היותר מעניין בספר הוא דווקא הרגע בו פאול בוימר מגיע לחופשה הראשונה שלו. האופן בו רמרק מתאר את התחושות הלא ברורות שלו, ובמיוחד הסצנה בה הוא ניצב בדלת ביתו, ופתאום, בניגוד לכל הציפיות, הוא מרגיש מוזר, הוא מרגיש רע, הוא מרגיש לא שייך, הוא רגע מכונן ומצמרר, כי זו מה שהמלחמה עושה, כי אולי במובן מסוים אותה "רעות" ו"אחווה" שרמרק מדבר אליה גם היא באמת כוח חזק ומתעתע – בוימרק היה מעדיף להישאר בשדה הקרב, אבל כמובן, כשהוא בשדה הקרב – הוא כל כך רוצה לצאת משם, כך לוקחים מוח של נער צעיר ומשבשים אותו לחלוטין. זה קרה בגרמניה, ולא רק שם, בתחילת המאה, זה קרה הרבה קודם, וזה כמובן ממשיך לקרות וימשיך לקרות.
אז נכון, אנו חיים במציאות מורכבת, הרבה יותר מורכבת מחלוקה דיכוטומית לימין ושמאל שדי מיצתה את עצמה בשיח הפלסטי ושטחי המתנהל דרך אמצעי התקשורת, וצבא הוא דבר הכרחי, במיוחד אצלנו, אין בכך ספק, ואני בכוונה לא נוקט דעה על מבצע כזה או אחר, כמה הוא נחוץ, כמה הוא חיוני, כמה הוא הצליח או כמה הוא נכשל, אלא רק מזכיר שמדי פעם כדאי לשוב ולזכור מה בדיוק קורה שם כשהמצלמות לא מצלמות, הפוליטיקאים לא נובחים, וכל מה שאנו מקבלים אחר כך זה רק מספרים, או תנחומים.
במערב אין כל חדש, אריך מריה רמרק, מגרמנית: גדי גולדברג, 204 עמ', מחברות לספרות
