סטודנטים במסלול כתיבה כותבים ביקורת תרבות

חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

הוקם ומופעל על ידי הסטודנטים בחוג לתרבות, יצירה והפקה במכללת ספיר

התחלות חדשות

לקראת ראש השנה המושג "התחלות חדשות" מתקשר אצלי עם בחירה להתמודד בריש גלי עם זהות מינית. להתחיל מחדש את ה"אני". נורה גרינברג ודנה אינטרנשיונל מהוות, לטעמי, שתי דוגמאות מרכזיות לסוגיה זו. נורה גרינברג, נולדה במין זכר, גדלה כגבר , נישא לאישה ואב לשני ילדים, היתה ראש ענף בחברת היי-טק וכיום הוא/היא טרנסג'נדרית – אישה לכל דבר, במראה, בהתנהגות, בהרגשתה הפנימית, ובדרך שהחברה רואה אותה. גרינברג ידועה בביקורת שהיא מותחת על דחיקת הטרנסג'נדרים לא רק לשולי החברה הישראלית, אלא גם לשולי קבוצה בה היו אמורים להתקבל – החברה ההומו-לסבית. הקהילה זו, שרק בעשורים האחרונים משתחררת מהדימוי הקיצוני והשלילי שלה, נרתעת מהם ורואה בטרנסד'נדרים איום ממשי על מעמדה שהושג במאבקים קשים.

לתפיסתה, יש להבדיל בין הטרנסג'נדרים לקהילת ההומואים והלסביות. לא קיים ביניהם קשר טבעי למעט העובדה שקימת זהות לא נורמטיבית הקשורה בתודעה הכללית בנושא המין. כאשר הטרנסג'נדרים משלימים את התהליך לשינוי המין מגבר לאישה או מאישה לגבר, הם מנסים להיות דומים לקהילה ההטרוסקסואלית, הנורמטיבית, ולכן גרינברג גורסת כי הם/ן "תופעה קונפורמיסטית". ואילו ההומואים והלסביות נלחמים על זכותם להיות שונים, כלומר הם/ן "תופעה חתרנית". גרינברג, גורסת כי "החיבור לקהילה אינו תמיד פשוט", ישנו חוסר ידע הרווח אצל ההומואים והלסביות כמו אצל שאר פלחי החברה, המדיר את הטרנסג'נדרים לשוליים. האפליה בקהילה אמנם לא "ממוסדת", אך גרינברג מצביעה על סלידה בקרב הקהילה ההומו-לסבית וקושי להתחברות עם הטרנסג'נדרים. הדימוי בחברה מלכתחילה הוא שלילי, ומילת התיאור "קוקסינל" תורמת להנצחת הסטריאוטיפ הקושר אותם מיד אל זנות ואלימות. "אנו מפיצים סטריאוטיפ נשי, סיסי, שהומואים חשבו שכבר השתחררו ממנו" היא טוענת. גרינברג מאמינה שהופעתה הקונפורמיסטית תעזור לשנות את הסטראוטיפים השלילים ולחדד את ההבחנה בין הקבוצה לה היא שייכת לבין שאר אנשי הקהילה.

לעומת זאת, דנה אינטרנשיונל, טרנסג'נדרית וסלבריטאית מאמינה שטרנסג'נדרים הם חלק טבעי מקהילת הלהט"ב וטוענת שיש להדגיש את המאפיינים הטרנסג'נדרים ולחתור לקבלה דרך התבלטות ולא קונפורמיזם. באופן ראוותני היא מנפנפת בזהותה המינית ומשווה לה נופך זוהר ומושך. נקודת המוצא של דנה, לדבריה, היא המאבק: "הייתה אמנם סטיגמה לגבי קוקסינלים, שזה דבר איום ונורא, וולגרי ואגרסיבי, אבל אני יודעת מהתחלה שאני הולכת להילחם ולשבור מוסכמות." לעומת קריאתה של גרינברג למיגור הכינוי, אינטרנשיונל מאמצת את הכינוי בגאווה כאקט כן של התרסה ומחאה. היא איננה מטשטשת את עברה, גם אחרי שהשלימה את תהליך השינוי לאישה, ומשתמשת בחיבוק המדיה שמסקרת אותה כזמרת זוהרת, כדי לקדם את המאבק של טרנסג'נדרים בפרט ושל הלהט"ב בכלל. ההזדהות שלה עמם ("אחי ואחיותי") במאבקם על זכותם הוא חד משמעי וכמו שהיא טוענת "מה זה קוקסינל? בסך הכול וריאציה של הומוסקסואל". דווקא היא, על מוחצנותה הפכה למייצגת המדינה. ישראל בחרה בה לייצגה בזירה הבינלאומית פעמיים. אינטרנשיונל זכתה לתהילה לאומית כשניצחה עם השיר "דיווה" באירוויזיון ב-1998, ועם מועמדות לאירוויזיון 2011.

אני תומך בתפיסתה של דנה. הטרנסג'נדרים הם בעלי נראות מובהקת שאינה מאפשרת הסתרה של זהותם, והם בתחתית הסולם החברתי, גם בתוך העולם ההומו-לסבי. טענתי היא, שבחירה במאבק קונפורמיסטי כשל גרינברג לא אפקטיבי ואותנטי כמו דרכה החתרנית של דנה, לא בכדי היא הפכה לסמל הקהילה. לדעתי, גרינברג חוטאת לקהילתה שלה בבחירת אופן המאבק. ישראל היא מדינה דמוקרטית ויש להיאבק על זכיותיהם ומעמדם של הטרסג'נדרים ולא לנסות להחביא צדדים שירתיעו קבוצות שמרניות באוכלוסיה. מדינה מודרנית צריכה להכיל גם את השונה ולא לדרוש אחידות אזרחית.

אז שתהיה לכולנו שנה טובה. שנה של הגשמה עצמית, התמודדות עם אמת פנימית והצלחה.