כשמגיעים לתאטרון הפרינג' בבאר שבע, חושבים שמדובר בכלל בגראז' צבעוני עטור ציורים אוונגרדיים, קבלת פנים שונה מהמקובל בשאר התיאטראות המעונבים. אך הפרינג'יות הזו אינה מרתיעה. אולי דווקא ההיפך. קהל רב הגיע להצגה, צעירים ומבוגרים כאחד, וכולם היו נרגשים לראות את ההצגה עם השם הלא קונבנציונלי. חלקם קראו את תוכניית ההצגה כדי לדעת מה מצפה להם, אבל אני העדפתי שלא, רציתי להיות מופתעת ולהיסחף.
אולם ההצגה הקטן הכיל אולי חמישים צופים. כחלק מהקונספט של תאטרון הפרינג', המרחק בין הבמה לקהל היה מרחק יריקה. האולם התמלא במהרה עד אפס מקום, כולל צופים שישבו על המדרגות. לאחר עשר דקות של עיכוב, ההצגה התחילה עם הצגת הדמות הראשית (עפר פרימן) – בחור צעיר שמחשמלים אותו. למה? זה יתברר בהמשך, פחות או יותר.
בלי לומר מילה
מי שציפה לשמוע את קולם של השחקנים התבדה, ההצגה כולה אילמת. רק מוזיקה ואלתור ליוו את מעשי השחקנים. בדקות הראשונות של ההצגה זה עבד, אך היה חשש שמא בהמשך צלילי המוזיקה והמשחק הגופני של השחקנים לא יוכלו להחזיק לבדם את ההצגה.
הדמות הראשית מתחילה את החיים ה"אמיתיים" – בוסים עצבניים, מגורים לבד, אחריות. אותו בחור מחושמל התחיל לרוץ בהליכון, במה שנראה כמו מירוץ להספיק את כל הדברים שצריך לעשות. באותו רגע המרקע השחור הפך למסך מחשב. גם בחדר הכושר, כשרוצים לעשות ספורט, המחשב והעבודה נמצאים בראשנו כל הזמן. היה לי קל להזדהות עם המצב הזה, אבל במקום להתרכז במה שמתרחש על הבמה, חשבתי על הימים העמוסים שמצפים לי, עמוסים לא פחות מאלו של הדמות הראשית בהצגה.
הייתי בטוחה שעל כך ההצגה – מרוץ העכברים של החיים, הניסיון להספיק דברים עד שלבסוף משתגעים. בהמשך הבנתי שטעיתי, ההצגה היא אמנם על טירוף, אך לא כזה הקשור לחיים תובעניים, אלא כזה שלא תלוי בדבר. הדמות הראשית פשוט מאבדת את זה. לפתע, הופיעו בחדרו שתי דמויות, אחת לבושה באדום והשנייה בלבן, מה שנראה כמו שטן ומלאך. מכאן, הדרך לטירוף מוחלט הייתה קצרה – הבחור נטש את החיים האמיתיים, ונתן לדמיון להשתלט עליו.
דמיון חופשי
אבל לא רק הדמות איבדה את זה, גם הצופים התחילו להתבלבל. שחקני התאטרון, מצליחים להכניס אותנו לדמיונו המעוות של אותו צעיר, מבלי שנוכל להבדיל מה אמת ומה שקר. גם אני, אחרי יום עבודה ארוך ומייגע, נסחפתי לעולם הדמיונות. המעברים מתאפשרים גם בזכות העדר המילים – כשאין שפה הצופים מתבקשים, מחוייבים כמעט, להיסחף ולהוסיף את השורות שלהם לסיפור, הם הקול שמכוון את ההתרחשויות.
בתום ההצגה, לאחר קריאת התוכנייה, התברר לי שאמנם מדובר באדם משוגע, אך לא כזה שלא מבדיל בין בדיון לאמת, אלא כזה החולה בהפרעה דו-קוטבית (כפי ששם ההצגה מרמז). אבל העובדה שההצגה פתוחה לפרשנויות שונות ואינה מובילה את הצופים לכיוון פרשנות אחד, היה דווקא יתרון. דבר נוסף שמייחד את ההצגה הוא האופן האותנטי בו מוצגת אי השפיות של האדם, והאופן בו מתאפשרת לצופים כניסה חלקה לנפש הסובלת מדו-קוטביות. כל זאת, כאמור, בהצגה אילמת. מה שקורה לאחר ההצגה – החזרה הביתה במצב מעורער לא פחות מזה של הדמות הראשית בהצגה, רק מחזק את טיב ההצגה והופך אותה לכל כך מיוחדת.
Bפולארי, תאטרון הפרינג' באר-שבע. הצגה קרובה: 17.02.2015, 20:30.
בבימויו של יואב מיכאלי ובכיכובם של אורן אטיאס, רעות ברבי, אביחי כהן, רועי גור, עפר פרימן וטל שלאכטמן.
לרכישת כרטיסים הקליקו כאן.
