האם אנו נמצאים בפתחו של עידן פוסט-אלף-ביתי? כיום השאלה נראית יותר מלגיטימית, בהסתמך על נתונים אשר מפרסמים את הכמויות הבלתי נתפסת של אמוג'יים וסטיקרים המופיעים כל יום כל צגי הטלפונים החכמים שלנו, כנראה סביב השישה מיליארדים (לא כולל מחשבים) .
כל העדויות מצביעות על מגמה שתוביל אותנו מתישהו להחליף את האותיות בהיירוגליפים, או, במילים פשוטות יותר, בסימנים של כתב חרטומים, מתקופת מצרים העתיקה. הרי גם מערכת התקשורת הכתובה של המצרים התבססה על ייצוג פיקטוגרפי, דהינו ייצוג גרפי-תמונתי, בו הרעיון היה לייצג את המילה ולאו את הצליל.
זה אומר שהפרצופים האלה מחזירים אותנו אחורה? אמת, וזאת לא רק בשל הדימיון, אמנם המעורפל, בינם לבין הסימנים הקדומים, אלא גם בשל טיבם האל-מילולי שמזכיר הקשר חברתי-תקשורתי שהייתי מגדירה "פרה-היסטורי".
ביומיום, האמוג'ים ממלאים תקפיד פָָָָָָָרָה-לשוני, הם מחליפים את שפת הגוף ובעיקר את טון הדיבור: אל נשכח כי אבותינו נהגו לתקשר במשך עשרות אלפי שנים באמצעות מחוות וכי השפה האוראלית הופיעה "רק" לפני כחמש מאות אלף שנים!
חוזרים לפרה-היסטוריה
הנתון בהחלט מעניין: בעידן בו האינטרקציות הן בעיקר דיגיטליות, אנו הולכים וקרבים לתקשורת לא-וורבלית אשר שלטה בפְרה-היסטוריה. או, במילים אחרות, ניתן לומר כי תקשורת נטולת מילים מתפשטת בזכות הטכנולוגיה הדיגיטלית.
אם כך, האם שליחה הדדית של תמונות משמע שיחה, מעין דיבור מזן חדש?
עכשיו נשאלת השאלה, לא פחות ראויה, הקשורה לדלדול השפה. האם נגדיר את התופעה כ"עצלנות דיגיטלית", או שמא מדובר רק בשינוי לטובה, המאפשר לכל אחד מאיתנו ביטוי רגשות מהיר ופשוט, נטול סירבול יתר?
משלימות אחת את השנייה
הייתי נוטה להשיב בצורה מתונה ומפשרת מה: איני סבורה שהתקשורת באמצעות סמלים וללא מילים הורגת את השפה הרשמית. הרי לא מדובר בשתי שפות נפרדות ומקבילות, אלא בשתי דרכים משלימות. הטכנולוגיה הדיגיטלית רק מרחיבה ומחזקת תהליך שקיים לא מתמול-שלשום: החיפוש אחר סמלים אוניברסליים , שיאפשרו לצלוח מכשולים שמציבות השפות הרבות: ניקח לדוגמא את תמרורי הרחוב או הוראות הפעלה, המורכבות רק מציורים.
יתר על כן, אם חושבים במונחים של מתמטיקה ופילוסופיה, גם הכתיבה המתמטית התפתחה תוך כדי נטישת מילים לטובת סמלים. עד תקופת הרנסנס, השתמשו המתמטיקאים במה שנקראה "כתיבה רטורית" להצגה ופתרון בעיות: ההסברים והשלבים השתרעו על עשרות עמודים, בצורה מייגעת. עם המצאתם והכנסתם של קיצורים וסמלים למיניהם (± % = < > µ וכו'), להם התווספו הספרות הערביות (1 2 3 4 5 וכו'), נקודת ההגעה היתה, במאה ה-18, ניסוח מקוצר של פורמולות ונוסחאות.
אחרי נסיון לא מוצלח ליצור שפה תמונתית בשילוב עם אלמנטים פונטיים, אשר פותח במאה ה-17 ע"י הוגה הדעות הגרמני לייבניץ, בשנת 2010, המהנדס הכשרוני פרד בננסון תרגם את יצירת המופת של מלביל "מובי דיק" לשפה האמוג'ית וקרא לה… אמוג'י דיק, כמובן . המשפט הפותח את הרומן, "תקראו לי ישמעאל" תורגם כך: מכשיר טלפון, איש משופם ומפרשית… לבעלי דמיון מפותח בלבד! וגם, אני תוהה, איך נוכל לבטא מונחים כגון "תאוה" או "שלילה"?
בסיכומו של דבר, נדמה לי כי החסרון העיקרי של שפת האמוג'ים הוא שיכול להיות לפארסה אחת גדולה ולהפוך אותנו לבעלי מוגבלות חסרי תקנה. למרות זאת, אני עדיין ממשיכה להשתמש בה על בסיס יומי, אולי בצורה הפוכה ולא מושכלת!
ד"ר אילריה שטילר-טימור מלמדת תולדות האמנות במחלקת תרבות הפקה יצירה במכללת ספיר
