אחד המאפיינים המרכזיים של המאבק החברתי שסחף את המדינה בקיץ היה הכוח הנשי. מי שעמדו בראש המאבק והובילו אותו היו בעיקר נשים צעירות שהתמודדו לא רק עם עולם קפיטליסטי אלא גם עם חברה שעדיין לא הפנימה לחלוטין את ערכי הפמיניזם. בסיכום השנה שלה כתבה סתיו שפיר, מהנשים הבולטות במאבק, על הבחירה לדבוק במאבק בלתי אלים. בניגוד למי שקראו להפוך שולחנות, להצית צמיגים, לשרוף ולהרוס הם החליטו לשמור על מאבק נטול אלימות.
ויקי שירן ז"ל, פמיניסטית מזרחית שהקימה את תנועת "אחותי" והייתה ממייסדות 'הקשת המזרחית' עסקה רבות בסוגיה של פמיניזם ואלימות. כפמיניסטית המשתייכת לאסכולה המטריאלית בזרם הפמיניזם הרדיקלי, שירן מאמינה שהמאבק הפמיניסטי אינו אלים מטבע המהות הנשית, בניגוד לגברים שאחראים לכל מעשי האלימות בעולם. מעבר להכללה הגסה, עולה השאלה בדבר הקשר בין אלימות לפמיניזם. ככלות הכול, ההישגים הראשונים והחשובים של הפמיניזם – זכות ההצבעה והזכות לרכוש – התאפשרו הודות למאבקים מיליטנטים של התנועה הסופרג'יסטית; פריצה לישיבות לפרלמנט, הצתות ושימוש בחומרי נפץ ואפילו התאבדות. המאבק הפמיניסטי של שנות השישים מתאפיין בסמליות של שריפת החזיות. אך מאז נראה שהמאבק הפמיניסטי ויתר על האלימות. האם זו הדרך?
תיאוריות ניאו-מרקסיסטיות טענו שהמהפכה הסוציאליסטית לא קרתה מפני שהמעמד השליט משמר את המבנה החברתי על ידי הפצת תודעה כוזבת. התודעה הכוזבת בתחום הפמיניסטי היא שהשוויון הושג. אין כביכול על מה להיאבק יותר, המטרות הושגו. נשים יוצאות לעבודה, מגיעות לעמדות צמרת בתחומים שונים. אך למעשה, הנשים לא שינו את החלוקה המגדרית אלא לקחו על עצמן תפקיד נוסף, שלא מחליף את התפקיד המסורתי אלא נוסף לו.
הנשים כיום כלואות במציאות שכופה עליהן להכיל את התפקיד הקלאסי של האישה המזינה, "האם הטובה", שנתפס כמובן מאליו ועל כך נוסף, תפקיד קרייריסטי, שהוא למעשה שיכפול של המסלול הגברי להצלחה. כיום הנשים בישראל מהוות קרוב לחצי מכוח העבודה במשק אך כפי ששירן כותבת, המרחב הפרטי, עדיין נתפס לרוב תחת אחריות נשית ואילו הגברים משוחררים מהנטל. מציאות זו יוצרת קונפליקט תמידי בחיי כל אישה, אך עם זאת, מצב זה לא מעורר התקוממות המונית. מהי הדרך להתמודד עם התודעה הכוזבת הזו?
מרקס טען שכל מהפכה חייבת להיות אלימה, יש להרוס את הישן כדי לכונן סדר חדש. שירן קוראת לנשים להיות פמיניסטיות מיליטנטיות ולצאת למלחמה, להשתחרר מהדיכוי הסמוי בעולם, אך בעצם משתמשת במילים אלו כמטאפורה או דימוי למאבק פנימי ואישי, לא אלים, משום שזה נוגד את הטבע הנשי. בכך שירן מקבלת את האופוזיציות הבינאריות של נשי-רך, גברי –אלים. אולם אם נעיז להשתחרר מאופוזיציות אלה נוכל להסיר מעלינו את המסכות המגדריות וכך נשיג חופש מהתבניות החברתיות שמגבילות את כולנו. התודעה הכוזבת שהשוויון הושג התפשטה, פירקה את ההתקוממות הנשית ומנעה את שינוי התודעה.
אם ההישגים הפמיניסטים הגדולים הושגו באמצעים מיליטנטים של הסופרג'יסטיות, אולי המהפכה התודעתית חייבת להיות כזו. מאבק אישי של כל אישה בסביבתה, הוא סיזיפי ובודד. מאבק פמיניסטי המוני, שיסחוף נשים מכל המעמדות, ימיס את כל התגיות השליליות שיש לנשים כלפי הפמיניזם, הוא הדרך היחידה לנפץ תודעה כוזבת של חברה שלמה.
