בימים האחרונים מתנהל בתקשורת ויכוח האם ההפגנות ביום שבת בפריפריה היו כשלון או הצלחה. בספירת הראשים הולך לאיבוד מימד מהותי של אותם אירועים – היציאה לרחובות של שכבות שאינן מעמד ביניים אשכנזי "מפונק", בערים שהן בסיסי ליכוד איתנים, מרמזת כי יתכן והגענו לנקודה היסטורית בה ניתן להקים מפלגה שמונחית על-ידי השאיפה החברתית-כלכלית לייצר כאן תנאים טובים יותר, ומטשטשת גבולות עדתיים, מרחביים ופוליטיים.
הסקירה ההיסטורית של הנושא איננה מעודדת. המדינה מחולקת היטב בין ימין לשמאל. מדי פעם צצות מפלגות חילוניות המבקשות לסמל מרכז, או מפלגות "נישה" שונות, אך הן דועכות במהרה. ההצמדות של קבוצות ומגזרים לדפוסי הצבעה קבועים היא בעיה קשה. למשל, סקירות סטטיסטיות העלו שמזרחים מהעשירונים הנמוכים פונים, באופן בולט, ימינה. מדוע?
בראשית ימי המדינה מי שעמד בראש מפא"י האשכנזית יכול היה לקבוע ביוהרה "המדינה זה אני". לעשירונים התחתונים, שרבים מהם אוכלסו במהגרים חדשים מצפון אפריקה ומאסיה לא הייתה ממש אלטרנטיבה. הפרשה שהניחה את הבעיה הזו על השולחן הפוליטי הייתה אירועי ואדי סאליב בקיץ 1959. כאשר ניסה דוד בן הרוש, מנהיג המחאה להקים מפלגה הוא נכשל. מפא"י ניצחה בוואדי, כפי שניצחה בכל הארץ. רק כשני עשורים מאוחר התחולל שינוי. למהפך הפוליטי חברו כמה אלמנטים מרכזיים – בשני העשורים מאז וואדי סאליב הלכה והתגבשה בקרב מזרחים רבים, בעיקר מהעשירונים התחתונים הסלידה למפא"י האשכנזית. גזענות, אטימות, חוסר יכולת או חוסר רצון לקבל את תרבותו של האחר השניאו את המפלגה על קבוצה אלקטורלית גדולה. תחושות אלו חברו אל המצב הפוליטי החדש – האפשרות של ארץ ישראל השלמה שניצבה בפני הציבור הישראלי מ- 1967 ואילך ועל הכל ניצח במיומנות אחד – מנחם בגין, שהשכיל לכבוש את לב הציבור המופלה, הדחוי ולדבר אל ליבו. הפנתרים השחורים שלא הצליחו להקים מפלגה, קיבלו את מבוקשם ב-1977.
בגין לא רק דיבר. בגין גם ניסה לבצע, אך מפרויקט שיקום השכונות שביקש להנחיל נותרו הצלחות מועטות. הימין שאחרי בגין כבר שכח על מה נבנה. את הכסף לשכונות בפריפריה העבירו לשכונות נבנות בפריפריה אחרת – זו שמעבר לקו הירוק. מהקו החברתי של בגין לא נותר דבר. להפך. הימין ביסס כאן מדיניות הפרטה שמחקה עוד ועוד סממנים של מדינת רווחה, הגדילה את הפערים בין העשירונים והותירה רבים ממצביעיו בדרך ללא מוצא.
אך השנאה ההיסטורית של המזרחים מאנשי העשירונים התחתונים לתנועת העבודה לדורותיה, הרחיקה וממשיכה להרחיק רבים מהם משורות השמאל הפוליטי. כך למעשה נוצר פרדוקס הרסני – מזרחים מהעשירונים התחתונים חוזרים ומצביעים שוב ושוב לגוש פוליטי שמדרדר את מצבם כלכלית וחברתית עוד יותר.
הבעיה היא שמדפוסים קבועים קשה לצאת. יש אנשי ימין רבים שמודעים לפרדוקס הזה אך בגלל זיכרון קולקטיבי או משפחתי של קיפוח, אינם מסוגלים להצביע למפלגה המזוהה עם השמאל גם אם היא מציעה אלטרנטיבה כלכלית-חברתית שאמורה להיטיב עימם. "היד תרעד בקלפי" הם אומרים. אך בהפגנות השבת בפריפריה גם מזרחים שהצביעו לנתניהו החלו להישמע אחרת.
השילוב בין השינוי הזה, להתעוררות החברתית של רבים מבני המעמד הבינוני האשכנזי במרכז, מהווה חלון הזדמנויות להקמת מפלגה חברתית חדשה, שתאחד מצביעי ימין ושמאל, אשכנזים ומזרחים, מרכז ופריפריה ותשנה את כללי המשחק. קיימת כבר תנועה מסוימת בכיוון – כאשר ניסו פעילים במאבק להתחיל ולברר אלו אותיות וסיסמאות פנויות, במידה וירצו להרכיב מפלגה, הם גילו שהמושג "צדק חברתי" כבר תפוס – זו הייתה סיסמת מפלגתו של גאידמק…
סיפור זה רק מבהיר את הצורך להלחם יחד ואחרת ביסודות האבסורדים המלווים את הפן הכלכלי של חיים בישראל. יתכן שמפלגה כזו לא תעבור את אחוז החסימה, אך הנושא חשוב מדי מכדי לוותר מראש. הדרך לשמר את ההישגים שהגיעו אליהם עד כה, היא לנסות לתרגם את האיחוד של הרחוב למרחב הפוליטי ולהציע לו אלטרנטיבה.
