באוקטובר 2017 קראתי את הספר "Simon vs. The Homo Sapiens Agenda", או כפי שתורגם לעברית, "סיימון מוצא את דרכו", שכתבה הסופרת האמריקאית בקי אלברטלי. זהו רומאן התבגרות שעוקב אחרי סיימון, תלמיד תיכון שמתמודד עם זהותו המינית כהומו ועם הלחץ החברתי שמפעילים משפחתו וחבריו. לאורך הקריאה ליוותה אותי התהייה איפה היה הספר הזה כשהייתי נער מתבגר. כנער אני זוכר את עצמי מחפש דמויות להזדהות אתן, בטלוויזיה, בקולנוע ובספרים. דמויות שעוברות חוויות דומות לשלי, שאוכל ללמוד מהן להתמודד עם חוויות ההתבגרות שלי, לשאוב מהן השראה ומעל לכל, שיגרמו לי להרגיש שאני לא לבד. באותה תקופה היה קשה למצוא אותן וגם כשהן הופיעו הן היו צדדיות ולעולם לא במרכז הבמה. דמותו של סיימון מהרומאן של אלברטלי היא בדיוק הדבר שחיכיתי לו כל השנים האלה. מצאתי בסיימון הרבה מעצמי. הצלחתי להזדהות ולהבין את החוויות שהוא התמודד אתן. זה נתן לי ולנער המתבגר שבי את הכוח שהייתי צריך והכניס מעט אור לחיי.
עוד כתבות בנושא ספרות:
הדבר הבא: מה הילדים שלנו יקראו בעוד עשור?
הספר פתח אותי לעולם ספרותי חדש שלא הכרתי קודם, ספרות הנוער הלהט"בית. חיפשתי אחר ספרים דומים והגעתי לספריו של אדם סילברה. סילברה הוא סופר אמריקאי מניו יורק שמתגורר כיום בלוס אנג'לס. הוא פירסם ארבעה ספרים שהאחרון שבהם נכתב במשותף עם בקי אלברטלי. ספרו הראשון "More Happy Than Not" ("יותר מאושר משלא") התפרסם כשהיה בן 25. כיום הוא בן 29. הוא הומוסקסואל מוצהר ועל בחירתו לכתוב דווקא ספרים שבמרכזם עומדות דמויות להט"ביות אמר שיש מספיק סופרים שיכתבו על מערכות יחסים הטרוסקסואליות.
ספריו מדברים על אובדן ודיכאון בהשראת חוויות אישיות. במרכז ספרו הראשון עומד אהרן סוטו, תלמיד תיכון שאביו התאבד לא מכבר. הוא מוצא נחמה בתומס, נער שהכיר בשכונה. הקשר ביניהם מאיים לערער את החיים הנורמטיביים שהתאמץ לבנות לעצמו יחד עם בת זוגו, ז'נבייב. בצעד נואש, מחליט אהרן לפנות לחברת "ליטאו", חברה שמתמחה במחיקת זיכרונות, אך החלטה זו עשויה לעלות לו במחיר גורלי.
ספרו השני "History Is All You Left Me" ("כל מה שהשארת לי הוא היסטוריה") משנת 2017, עוקב אחר גריפין שאהבתו הראשונה ובן זוגו לשעבר, תיאו, נהרג בטביעה. הספר מחולק לשני צירי זמן, "היסטוריה" ו"היום". ה"היסטוריה" מתארת את הקשר ביניהם מתחילתו ועד סופו. פרקי ה"היום" מלווים את גריפין באבלו.
באותה שנה יצא לאור ספרו השלישי "They Both Die at the End" ("שניהם מתים בסוף"). כבר הכותרת לא מבשרת על סוף טוב. העלילה מתרחשת בעולם שפועל בו ארגון בשם "Death Cast". מדי יום נציגים בארגון יוצרים קשר עם קבוצת אנשים אקראית ומבשרים להם שזה יומם האחרון. ההודעה לא אומרת לאנשים איך ומתי הם ימותו, רק שזה עומד לקרות ב-24 שעות הקרובות. ב-5 בספטמבר מקבלים מתיאו טורז ורופוס אמטריו, שני זרים, את שיחת הטלפון. הם מכירים זה את זה דרך אפליקציית "החבר האחרון", רשת חברתית שמטרתה לחבר בין מקבלי הבשורה. יחד הם מבלים את יומם האחרון וכל אחד בדרכו עוזר לאחר בהתמודדות עם חייו ובהשלמה עם הגזרה.
ספרו הרביעי של סילברה נכתב כאמור בשיתוף פעולה עם בקי אלברטלי. מה קורה כשהאמא והאבא של הז'אנר נפגשים? התוצאה היא הספר "What If It’s Us" ("מה אם אלה אנחנו?"). הספר, שהתפרסם באוקטובר 2018 בהוצאת "הארפר קולינס", נפתח בפגישה מקרית בין ארתור לבן בסניף דואר בניו יורק. ארתור, במקור מג'ורג'יה, מבלה את חופשת הקיץ בניו יורק ואילו בן, תושב העיר, בא לסניף הדואר כדי לשלוח קופסת חפצים לאקס שלו. מה אם הגורל הפגיש ביניהם מסיבה מסוימת? אם כך, הוא שכח לתת פרטי קשר זה לזה. לאחר הפגישה, השניים מנסים לאתר זה את זה, האם יצליחו? הספר מחולק לפרקים משתי נקודות מבט. את נקודת המבט של ארתור כתבה אלברטלי. את נקודת המבט של בן כתב סילברה.
ב-26 באוקטובר התקיימה השקת הספר בלונדון. טסתי לשם במיוחד וזכיתי לפגוש את סילברה ואלברטלי. זה היה בבית הקולנוע "פרינס צ'רלס". צפיתי בפאנל של שאלות ותשובות אתם על ספרם ועל הכתיבה המשותפת. הם הסבירו שהרעיון לספר המשותף עלה ב-2013, כשהשניים הכירו זה את זו דרך הסוכנת המשותפת שלהם. הרעיון לסיפור עלה מחווייתה של אלברטלי. בצעירותה פגשה בחור בבית קפה שכונתי, השניים לא הספיקו להחליף פרטים והיא החליטה להשאיר מודעה במדור "קשרים מפוספסים" באתר קרייגסליסט. הניסיון אמנם נכשל אך כתיבת הספר הייתה ההזדמנות השנייה. אבל אל תטעו, הם לא רוצים למתג את הספר כסיפור אהבה להט"בי. "אתם לא תראו סיפורי אהבה הטרוסקסואליים משווקים כ'סיפור אהבה סטרייטי'." אמר סילברה, "הספר הוא רומ-קום (קומדיה רומנטית) על מפגש אקראי בין שני זרים, שבמקרה הם שני גברים".
סילברה ואלברטלי לא מייצגים בספריהם רק את הקהילה הקווירית, אלא נותנים מקום לגיבורים אפרו-אמריקאים ופורטוריקנים. מדוע הנטייה המינית ההטרוסקסואלית והאדם הלבן הם ברירת המחדל בחברה שלנו? על הייצוג הפורטוריקני בגיבורי הספרים שלו, ענה סילברה כי על אף מראהו הלבן הוא פורטוריקני בעצמו וחשוב היה לו לייצג את האוכלוסייה הזאת.
ספרות הנוער הלהט"בית היא ז'אנר שהתחיל לצמוח בשנים האחרונות, בעיקר בארה"ב. הספר "סיימון מוצא את דרכו" עובד לסרט בשם "באהבה, סיימון" ב-2018. זו הפעם הראשונה שהקולנוע במארס המיינסטרימי נותן במה לסרט התבגרות שבמרכזו דמות גאה. הסרט תרם לפריצה רחבה יותר של הז'אנר. סיימון וספרים נוספים מצאו את דרכם לרשימת רבי המכר של הניו יורק טיימס בשנה האחרונה. הדרך עוד ארוכה להכרה מלאה בספרות הנוער הלהט"בית. בישראל הז'אנר כמעט ולא מוכר אבל אנחנו כנראה בדרך הנכונה.
קטע מתורגם מתוך "They Both Die At The End":
חבריי עומדים מאחוריי כשאני פותח את הדלת ונכנס לתוך עולם שאני מתחרט שלא ביליתי בו כל דקה אפשרית. אורות מהבהבים בצבעי כחול, צהוב ואפור (…) לא משנה מה יקרה, כולנו נגיע לסוף. אף אחד לא יחיה לנצח, אבל מה שאנחנו משאירים אחרינו משאיר אותנו בחיים עבור מישהו אחר. ואני מסתכל על החדר המלא באנשים, הדקרים וחברים, וכולם חיים את חייהם (…) רופוס נעמד לצידי וחובק את כתפיי בזרועו. "הרחבה כולה שלך," אומר רופוס. "וגם הבמה, כשתרגיש מוכן."
"לאט לאט," אני אומר. אני חייב לעשות את זה.
על הבמה יש נער על קביים ששר את "Can’t Fight This Feeling" וכמו שרופוס היה אומר, הוא לגמרי משחק אותה. מספר זוגות רוקדים מאחוריו – חברים, זרים, מי יודע, למי אכפת – האנרגיה הזו מרימה אותי. אפשר לקרוא לזה אנרגיה משחררת. אף אחד לא יהיה כאן בשביל לשפוט אותי מחר. אף אחד לא ישלח הודעות לחברים שלו על הילד העלוב וחסר הקצב.
ברגע הזה, זה הכה בי כמו אגרוף בפרצוף כמה מטופש זה לדאוג לגבי זה.
בזבזתי זמן ולא הצלחתי ליהנות כי דאגתי לגבי הדברים הלא נכונים. (…)
רופוס מתקרב לאוזני כדי להגיד לי משהו, מאחר והמוזיקה וקריאות העידוד של הקהל רועשים מדי. "זה הלילה שלך, מתיאו. ברצינות. שרת לאבא שלך מוקדם יותר והפסקת כשנכנסתי. אף אחד לא שופט אותך. אתה עוצר בעדך ואתה חייב להשתחרר מזה."
דיוויד, הבחור שהופיע, מסיים לשיר וכולם מריעים לו כל כך חזק שהיית יכול לחשוב שאגדת רוק מופיעה פה.
"אתה רואה? הם רק רוצים לראות אותך נהנה, חי את החיים."
אני מחייך ומתקרב לאוזן שלו. "אתה חייב לשיר איתי. אתה בוחר את השיר."
רופוס מהנהן בראשו ונשען כנגד ראשי. "אוקיי. 'American Pie' אפשרי?"
אני אוהב את השיר הזה. "אפשרי."
אני אומר לתקליטן את השיר שלנו והוא מחמיא לי על הבחירה. אני נד לצלילי ההופעה של ג'זמין שמופיעה לפנינו, מזיז את ראשי לפי הקצב.
רופוס מסתכל עליי ומחייך ואני מפסיק, מובך.
אני מתנער וממשיך לרקוד.
אני אוהב להיות נראה הפעם.
"אני חווה עכשיו את הזמן של החיים שלי, רופוס." אני אומר.
"גם אני. תודה שהגעת אליי דרך 'החבר האחרון'," רופוס אומר.
"תודה שאתה החבר האחרון הכי טוב שהייתי יכול לבקש."
"American Pie" מתחיל להתנגן והקהל מריע כאילו שזה השיר שלנו, "כאילו שהם יודעים מי אנחנו. רופוס לוחץ את ידי ומשחרר.
"לפני הרבה, הרבה, זמן…" רופוס מתחיל, "אני עדיין זוכר…"
איך המוזיקה גרמה לי לחייך," אני מצטרף. העיניים שלי מתמלאות דמעות. הפנים שלי חמות – לא, רותחות. חלום לא יכול להעביר את האינטנסיביות של הרגע הזה.
"… זה יהיה היום בו אמות… זה יהיה היום בו אמות…"
השיר נגמר, אני מסדיר את הנשימה שלי ואני נותן לעצמי להרגיש את התשואות ההיסטריות של כולם ואת האהבה שלהם. זה ממלא אותי באנרגיה ואני אוחז בידו של רופוס וגורר אותו אל מאחורי הבמה. כשאנחנו מאחורי הווילון, אני מסתכל בעיניו והוא מחייך כאילו שהוא יודע מה עומד לקרות. והוא לא טועה.
אני מנשק את הבחור שהחזיר אותי לחיים ביום שבו אנחנו עומדים למות. "סוף סוף!" רופוס אומר כשאני נותן לו הזדמנות לנשום, ועכשיו הוא מנשק אותי. "מה לקח לך כל כך הרבה זמן?"
"אני יודע, אני יודע. אני מצטער. אני יודע שאין לנו זמן לבזבז, אבל הייתי חייב לוודא שאתה מי שאני חושב שאתה. החלק הכי טוב בלמות הוא החברות איתך." אף פעם לא חשבתי שאני אמצא מישהו שאני אוכל להגיד לו את המילים האלה. הן מילים כל כך כלליות אך יחד עם זאת כל כך אישיות וזה דבר פרטי שאני רוצה לשתף עם כל אחד, ואני חושב שזו ההרגשה שכולנו רוצים להרגיש. "וגם אם לא הייתי מספיק לנשק אותך, הענקת לי את החיים שתמיד רציתי."
"גם אתה עזרת לי," אומר רופוס. "הייתי אבוד בחודשים האחרונים. במיוחד אתמול בלילה. שנאתי את כל הספקות והעצבים שהרגשתי כל הזמן. אבל אתה הצלחת לתת לי את העזרה הכי טובה ומצאתי את עצמי שוב בזכותך. הפכת אותי לטוב יותר."
