אי שם, בשנת 2003, היתה נינט טייב הזוכה הגדולה בתוכנית הטלוויזיה כוכב נולד 1. אז גם עשו ממנה סיפור סינדרלה: ילדת פלא מקרית גת שכובשת את המסך הגדול ואת לבבות הצופים. עם חוזה משעבד לטדי הפקות עבדה נינט, כמו בובה, בהפקות כמו השיר שלנו ושיתפה פעולה עם תדמית הכוכבת הנולדת.
הדיסק יחפה, שהגיע שלוש שנים לאחר מכן היה מלא במקצב פופ שלא בייש אף מעריצה שרופה בת 12. היום, תשע שנים אחרי, נינט בועטת סופית למעריצות שלה בפרצוף, מתנערת מכל תווית שהודבקה לה ומביאה אלבום חדש של רוק נשי, עוצמתי ובלתי מתפשר.
יותר משנתיים עברו מאז הוציאה נינט את אלבומה השני השנוי במחלוקת קומוניקטיבי, שכשל במכירותיו. הסיבה העיקרית הייתה סגנון לא מוגדר וקושי של המעריצים לקבל את הסגנון החדש. האלבום החדש מראה כי נינט לא ויתרה על הסגנון האישי שלה.
לא קומוניקטיבית
בראיונות רבים בעבר אמרה נינט כי הסגנון המוזיקלי שהיא מתחברת אליו הוא דווקא הרוק ובעיקר רוק–גוטי. היא גם הצהירה שהיא עצמה מאזינה לזמרים שונים של רוק אלטרנטיבי. בדיסק החדש, Sympathetic Nervous System, נראה שנינט הלכה על זה ובגדול. היא מציגה אלבום חדשני, מתקדם ומלא בהעזה.
את Sympathetic Nervous System הקליטה נינט באולפני The Motor Museum Studios בליברפול. בחירת האולפן היא מצוינת שלעצמה כי שם החלו את דרכן להקות כמו אואזיס והארקטיק מאנקיז. באלבום עשרה שירים, מעט ביחס לזמן שעבדה עליו ולא הרבה ביחס לאלבום ממוצע. השיר הפותח, שהוא גם שם האלבום, מכניס מיד את המאזין לאווירה של האלבום. דרכו אפשר להבין את סגנון האלבום כולו ומה בדיוק אתה הולך לקבל – רוק טוב, אפילו טוב מאוד.
אחריו מגיע Sweaty Palm, הקליט ביחס לשאר השירים שיכול לתפקד בקלות כסינגל הבא שלה. room, השיר השלישי, יוצר תחושה כבדה ומעכיר את הכיפיות שבאלבום. שתי רצועות שאחריו מעולות: השיר I C U מפצה על כך, השיר קליט יותר, קל לעיכול ואחרי שמיעה ראשונה לא מפסיקים לזמזם אותו, לא פלא שהשיר כבר יצא כסינגל לתחנות הרדיו השונות. אחריו השיר Unrequited Star המרגש, כבר מתחילת השיר שומעים שההפקה שלו ברמה גבוהה, המילים מעולות, הלחן מדויק ויש בו סולו גיטרה משגע.
פחות מעריצות, יותר אמת
חמשת השירים הנוספים, אינם מאכזבים ומציגים לנו את הדרך החדשה שנינט הולכת בה – אולי עם פחות מעריצות, אך עם הרבה הערכה מצד המבקרים וקהל בוגר יותר שאוהב מוסיקה טובה. What are you people הוא שיר דרמטי בו המוסיקה והעיבוד מעבים את עוצמתו. משם נינט ממשיכה לצעוק ב – Drowning עם קולה החם והמרגש. O'computer הוא סולו מקסים. את הדיסק מקנחת נינט עם Yellow Tree הארוך יחסית (6 דקות) ועם Find My Love באורך של כמעט 14 דקות כנראה ההזויות ביותר שתשמעו. השיר מוזר אבל לא שונה מסגנון האלבום בו הגיטרות משתלבות עם הצ'לו בצורה מדהימה, התופים לא מפסיקים להרעיש ונינט צווחת – פשוט לשכב על המיטה ולהאזין.
הדיסק אולי קשה לשמיעה, אך הלחנים מבריקים – ברוך בן יצחק ומרק לזר מרוקפור עשו עבודה מצוינת – הכתיבה מעולה והמוזיקה מתפתחת בצורה מעניינת. בין הצלילים ניתן לחוש בדינמיקה המעולה עם מאיה בלזיצמן המנגנת בצ'לו. נגיעות של המפיק המוזיקלי מיק קרוסי מקפיצות את הכל בעוד כמה רמות. התחושה העיקרית אחרי שמיעת האלבום היא שבעצם נולדה זמרת חדשה.
Sympathetic Nervous System של נינט הוא אלבום רוק גיטרות חזק וטוב. הוא לא טוב במובנים של עונג, הרי השמיעה לו גורמת למאזין תחושה של אי נוחות. הוא טוב בכתיבתו וכיצירה כללית. וככה, ממאמי לאומית הופכת נינט לזמרת רוק אמיתי.
