רכבת ישראל: באר שבע – חיפה, יום חמישי, 17:24, עלות הנסיעה: 53 שקלים.
עליתי לרכבת. עוד נסיעה שגרתית של יום שגרתי. לקרון עלה גבר בשנות ה-40 לחייו, הוא נראה טרוד, עצבני על מישהו או על משהו בעולם הזה. כמוכה טירוף, הוא חיפש אחר מקום שיכלול את שתי הציפיות שלו מחוויית הנסיעה: שקע חשמלי ומושב שפונה לכיוון הנסיעה. אחרי שראיתי אותו הולך וחוזר לאותו הקרון פעם אחר פעם, הצעתי לו שיישב במקום שלי ואני אעבור למושב שממול. לא אכפת לי באיזה כיוון לשבת.
"אולי יש לך טישו, מתוקה?"
פשפשתי בתיק שלי, זכרתי שהכנסתי חבילה לתיק לפני כמה ימים, "הנה, קח".
"תודה לך, הצינון הזה תמיד תוקף אותי בקיץ ולא מרפה. אגב, תודה גם שהצעת להחליף איתי מקום".
"אין על מה", השבתי.
ברקע נשמעים המשפטים שנשמעים בכל נסיעה ברכבת: מישהו יודע אם הרכבת ישירה לתחנות חיפה? מה, לא? אבל אמרו לי שכן. אז איפה יורדים כדי להחליף רכבת? באיזה רציף? איזו תחנה?
הרכבת יצאה לדרך עם כל המהורהרים. תוך כדי מילוי תשחץ משותף, של עיתון משותף, של מישהו שטרח לקחת מהבחור שמחלק 'ישראל היום' בכניסה לרציף, הוא הסתכל עלי ואמר: "את, את נראית לי כמו טיפוס של מזל מאזניים. משהו כמו אמצע אוקטובר".
"אתה צודק, נולדתי ב-15 לחודש. איך ידעת?" הוא לא ענה.
אחרי זמן ממושך של שקט, הוא שבר את השתיקה בשאלה מוזרה יותר מהקודמת לה, "תגידי, איזה מין טיפוס את? אוויר, מים או יבשה?"
איזו מין שאלה זאת? מי בכלל חשב על זה?
אני טיפוס של שמש.
