המלך הוא עירום

מאת:ליאת שטייר-לבני
שתפו

בשנים האחרונות גוברת הפופולריזציה של המוסיקה המזרחית. זמרים כמו אייל גולן, משה פרץ ואחרים, זוכים להצלחה אדירה. אך זמר מזרחי שהפך למיתוס בפנתאון התרבות הישראלית יש רק אחד – זוהר ארגוב. אין עוד זמר מזרחי שזכה לכזו הנצחה תרבותית בכתבות, ראיונות, הצגות, סרטים וספרים. הייחוד הזה מעלה את השאלה – למה דווקא הוא? איך הצליח זמר מזרחי שמת בשנות השמונים להישאר חקוק בלב הקונצנזוס הישראלי? והאם המיתוס הגדול הזה סביבו הוא חלק מההפתחות של החברה לקולות אחרים?

לדעתי התשובה שלילית ואף הפוכה. ארגוב לא נכנס למיינסטרים הישראלי בשל יכולתו לקבל סיפורים "אחרים", אלא כי הוא עוזר להמשיך ולקבע את המזרחי כ"אחר", כי הוא נושא איתו סיפור חיים שמאוד קל לאשכנזים שמרנים (ואני אגיד בצורה ברורה – גם גזענים) לקבל. המימד הפופוליסטי של ארגוב מייצג את כל מה שאשכנזים רבים חשבו במשך שנים ארוכות על המזרחי – בן השכונה, המסומם, שנע בין הזרקות לפשע. אדם כזה ניתן להעלות על נס כמיתוס פופולרי, מבלי לפגוע או לשנות את ההגמוניה של אותה תרבות.

תהיה מסומם ונאהב אותך

חוקרי מוסיקה ישראלית תיארו את החשיבות האדירה שהיתה לארגוב במעבר של המוסיקה המזרחית ממוסיקת "קסטות" שנחשבה נחותה, אל לב המיינסטרים. איש אינו מטיל ספק בחשיבות זו, אך שינוי מוסיקלי לא בהכרח מצביע על שינוי תודעתי עמוק של החברה. בנוסף, ארגוב לא עשה את המהלך הזה לבד. חברו אליו יוצרים נוספים שלא הפכו למיתוס, שלא הועלו על נס, שלא הפכו חומר גלם לסרטים ולהצגות. מדוע? כי הם לא סיפקו לתקשורת את סיפור ההצלחה הטרגי שבעיקר מתובל בהרבה הרס עצמי.

כאשר ארגוב נקרא לתכניות ראיונות בשנות השמונים, הוא לא נשאל על אודות דעותיו בנוגע לשסעים ולקונפליקטים עדתיים, אלא התבקש לספר שוב ושוב את סיפור התמכרותו לסמים, הניסיונות להתנקות מהסם, הנפילות החוזרות ונשנות וכד'. המנחה האשכנזי היה יושב מולו ומצקצק בלשונו. האם קיבל את מרכז הבמה רק בשל הסיפור הצהוב שהביא עימו? לטעמי הסיבה עמוקה יותר.

עיתונות צהובה
עיתונות צהובה

סיפור חייו ומותו של זוהר מהווה את הדרך הנוחה ביותר של המיינסטרים הישראלי להתייחס לשאלה שמלווה את החברה הישראלית – שאלת הפער העדתי – וניתן לצמצם אותה לצמד המילים "מי אשם?". לאורך יותר משישים שנה חוזרים הוויכוחים שוב ושוב אל אותה שאלה בסיסית – מדוע עשורים אחרי שנות העלייה ההמונית עדיין יש פערים סוציו-אקונומים בין אשכנזים למזרחים? המחלוקות, הטענות וטענות הנגד, ההוכחות, הציטוטים – כולם יחד מתגבשים לשלוש אסכולות מרכזיות, שנסקרו במקומות רבים: לפי האסכולה הראשונה המזרחים אשמים. הם שהגיעו עם הון תרבותי דל, לא הצליחו להשתלב במדינה מערבית. לפי האסכולה השניה, האשכנזים אשמים. הגזענות שלהם והתפיסה האוריינטליסטית שלהם את כל מי שהגיע מהמזרח גרמו להם לדחוק במכוון את המזרחים לשולי החברה. האסכולה השלישית מנסה לתווך בין שתי האסכולות הראשונות ולטעון שמדובר בשילוב של גזענות, פערים סוציו-דמוגרפים התחלתיים בין אשכנזים למזרחים והרבה "בעיות טכניות" שנבעו ממצב המצוקה של המדינה הצעירה.

סיפור חייו של ארגוב, בקוויו השטחיים והכלליים, כפי שהוצג בתקשורת, משרת את אנשי האסכולה הראשונה, אלו המפנים אצבע מאשימה כלפי מזרחים. הנה, לכאורה, דוגמה למזרחי, שהחברה האשכנזית פתחה בפניו את הדלת, אך יצר ההרס העצמי שלח אותו שוב לשאול תחתיות. פישוט סיפור חייו המורכב של ארגוב לא באמת מכניס את המזרחי אל המיינסטרים אלא להפך – מחזק חלוקות דיכוטומיות בין אשכנזים למזרחים ודוחק שוב את המזרחים לשוליים. הוא מנטרל את הצורך של החברה האשכנזית להכות על חטא ומנקה אותה מאשמה, משום שלאור הדרך בה הוא הוצג בתקשורת – המזרחי אשם בגורלו. החברה האשכנזית נתנה לו צ'אנס, הוא היה זה שהביא על עצמו את מר גורלו.

סמל תרבות בעייתי

ארגוב היה אדם אינטיליגנטי עם דעות מוצקות בנושאי אפליה וגזענות, אך דעות אלו נדחקו לשוליים. בספרו החדש של רינו צרור "שחור – חייו ומותו של זוהר ארגוב". הוא מציג, דרך מקורביו של ארגוב, את המורכבות של דמותו ואת הדרך בה הגזענות הישראלית השפיעה על חייו ומותו. אך אינני יודעת עד כמה הספר יצליח למסמס את המיתוס הפופולרי של הנרקומן שעלה לגדולה ונפל בשל התמכרותו.

זוהר ארגוב
זוהר ארגוב

כבודו של זוהר במקומו מונח, והחשיבות שלו למוסיקה המזרחית ולשינוי העמוק שחל בה ובמקומה איננו מוטל בספק, אך בשל סיפור חייו הבעייתי לא ייתכן שהוא יוצג בישראל כסמל התרבות העיקרי של קבוצה שלמה. זה חוטא לתרבות המזרחית העשירה, הענפה, המלאה בסיפורים רבים אחרים שאינם קשורים בסמים, פשע ושוליות, וזה מקבע תדמית שלילית.

חוקרת התרבות אווה אילוז שנדרשה לנושא הקונפליקט העדתי במאמרים בשבועות האחרונים (שזכו לתגובות רבות שרק חיזקו את העובדה שהשאלה הזו עדיין חיה, נושמת ובועטת לכל הכיוונים) הציעה לעשות את המעבר מ"פוליטיקה בדלנית של טינה" ל"פוליטיקה של תקווה" המחברת דאגה לכל המיעוטים בחזון רחב של צדק חברתי. תקווה כזו תוכל להגיע כאשר התרבות הישראלית המיינסטרימית תפסיק ליצור מצגי שווא של סובלנות עדתית, דוגמת הדגש על סיפורו של ארגוב, ותתחיל להיפתח באמת באופן מורכב ומעמיק לקולות ולסיפורים של הקבוצות המרכיבות אותה.

לכתבה של רווית סבג על דמות הנרקומן בסרט "זוהר"

רינו צרור ידבר עם הסופר ניר ברעם על ספרו החדש "שחור" – על חייו ומותו של זוהר ארגוב, במסגרת פסטיבל "מדרום" שיתקיים באופקים ב-29.3.2012

 


שתפו
קישורים לתגיות וקטגוריות

כתיבת תגובה