אני לא זוכרת איך התגלגל אליי בגיל 12 הדיסק "עכשיו מעונן" של אביב גפן, אבל ברגע שהאזנתי לו לראשונה, עברה בי תחושה שלא הכרתי קודם. בהתחלה היו אלה המילים שנחרטו בזיכרון, על קירות החדר, ציוד בית הספר והגוף שלי. ומאוחר יותר זה היה מה שגפן ייצג. ככל שהעמקתי לחקור אותו, התאהבתי במה שגיליתי. אהבתי את זה את שהיה לו סבא גנרל ואומץ לא להתגייס לצבא, אהבתי שהוא קרא לאבא שלו שיכור ומסומם בלי להתבייש ואפילו את זה שהוא נשוי לאישה שהיא יפה בעיניי.
אביב גפן היה הבשורה שלי, נביא הגאולה ומלאך המוות יחד. הוא לא היה מה שהייתי צריכה כנערה מתבגרת, הוא המציא את הצרכים שלי. החלומות שהוא שר עליהם הפכו לחלומות שלי והקשיים שהוא כתב עליהם הפכו את החיים למובנים יותר. הוא הכניס בי רצון למרד, רוח חופש ואהבה גדולה לאהבה. הוא היה מרד הנעורים הקלאסי. בזמן שכולם סביבי קראו לו זייפן, הומו ומשתמט, בעיניי הוא היה משורר רומנטי, גאון הדור, וזה שבשביל לילה אתו הייתי זורקת לפח כל מערכת יחסים. השנאה של הסביבה כלפיו הפכה את האהבה שלנו לאינטימית יותר, כאילו שאנחנו חולקים סוד שרק מעטים יודעים. במשך שנים שאלו אותי "מה את מוצאת במכוער הזה?", ואני הרגשתי טוב דווקא בגלל שהם לא ראו את התשובה בעצמם.
על הבמה בצד עומדת, כשאני בזרקורים זה קל להתאהב \ זה רק הלב שכואב
את ההופעה הראשונה שלו ראיתי בגיל 15. אחותי לקחה אותי למסיבת סטודנטים עם הופעת אורח במועדון הכי גדול בצפון. כל הדרך לחיפה שיננתי בעל פה את פרטי תעודת הזהות הבדויה שהביאו לי והתפללתי בלב שזה יעבוד. המועדון היה עצום, בכל קומה היו כמה חדרים ובכל חדר ניגנו סגנון מוזיקלי אחר. עשיתי סיבוב קצר בחדרים שהרגישו לי צפופים ומעופשים והלכתי לחכות ליד הבמה. הייתי לבד ברחבה שקטה וחשוכה, כשגופי צמוד לשער הברזל הכי קרוב למרכז הבמה. במשך שעות הסתובבו סביבי רק כמה אנשי סאונד ואנשים שיכורים שיצאו לחפש אוויר.
לא יכולתי לחשוב על כלום מרוב התרגשות, רק המחשבה שאראה אותו בעיניים שלי ולא בפוסטר או עטיפה של דיסק עשתה לי צמרמורת. לחוות את ההופעה מכל מקום שהוא לא השורה הראשונה היה נראה לי מטופש, אז פשוט עמדתי על המשמר. בערך בשתיים לפנות בוקר החלו להתקבץ אנשים שנראו גדולים ממני בהרבה. ככל שהרחבה התמלאה, חיבקתי חזק יותר את הברזלים שהיו כל מה שהפריד ביני לבין הבמה שהוא עתיד לעלות עליה.
ואז הוא עלה לבמה, נעמד ממש מולי ושר, הוא ולא מלאך הוא ולא שרף הוא ולא שליח, אלא אביב גפן בכבודו ובעצמו. השירים שהיו המציאות שלי, התעוררו למציאות על ידי מי שהמציא אותה. ואני שרתי אתו, אתו ולא עם אחר, כי אף אחד בעולם לא היה קיים באותו הרגע. הסתכלתי לו בעיניים והיה בזה משהו קדוש, כמו רגע של הבטחה, או נדירת נדר. הוא שר "אף פעם אל תפסיק, אל תפסיק לחלום", ואני הבנתי בכל גופי הרוקד איך זה מרגיש להגשים חלום. הוא צעק "שימו זין גדול על העולם הזה", ואני קיימתי את ההבטחה. בפעם הראשונה מתוך שרשרת התרחשויות ספונטניות שעתידה ללוות את גיל ההתבגרות שלי, טיפסתי על הגדר, קפצתי על הבמה ורצתי לחבק אותו.
בסוף ההופעה הלכתי לשירותים, לא הייתה לי עוד טריטוריה לשמור עליה או משהו אחר לעשות במקום המאיים הזה. אחרי חווית שירותי מועדונים ראשונה ודוחה, יצאתי משם. אחד מנגני הלהקה עמד מולי, הכרתי אותו טוב, גם כי הוא הופיע בכל הקליפים שראיתי וגם כי עמדתי ממש למרגלותיו לאורך ההופעה. המשכתי ללכת בלב רועד מהתרגשות ואז הבנתי שהוא בעצם מחכה לי. הוא חייך אליי ואמר "כל הלהקה מחכה בוואן, אבל היינו חייבים לשאול אותך דבר אחד: למה בכית בהופעה?" סיפרתי לו שאני מעריצה אותם שנים, שאני רק בת 15 ושבכיתי מהתרגשות כי זאת ההופעה הראשונה שאני חווה בלייב. הוא אמר שהוא חייב לרוץ ונתן לי את המספר שלו. "נדאג לך", הוא זרק ומשם החיים שלי השתנו לנצח.
לראות הרבה נופים קסומים, שוב לטייל להיזרק בלי לפחד \ המכתב
הפכתי לגרופית הכי מקורבת שאפשר לבקש, בלי לגעת. קיבלתי כרטיסים להופעות, צמידי הפקה בפסטיבלים ותמונות לאימייל של חזרות. ידעתי לפני כולם מתי מתחילים להקליט דיסק חדש ונגן הבס של "התעויוט" (הטעות במקור) אפילו לימד אותי לנגן על גיטרה כשעברתי לתל אביב בגיל 18. לאביב של מאחורי הקלעים לא התקרבתי גם כשהיו לי הזדמנויות. הוא היה בשבילי זה שאסור להביט לו בעיניים, אבל זה שמותר לזרוק לו את החולצה מהקהל, לקפוץ עליו בנשיקות באמצע הופעה ולספוג בשבילו בעיטות לצלעות ממאבטחים. ההופעה הראשונה ההיא, התוותה את האופן שבו ראיתי כל הופעה של כל אמן מאז ועד היום: מהשורה הראשונה ועם זין גדול על העולם.
אם פעם המילים היו העוגן שלי, פתאום נוספו להן ההופעות שהיו גלגל ההצלה שמשה אותי מהחיים בעיר המשעממת שגדלתי בה. ההערצה הפכה לסיבה להרפתקה, מתחת לרדאר של ההורים שלי חרשתי את כל הארץ בלי פחד. ישנתי אצל זרים ביפו אחרי הופעות במועדון התיאטרון, נזרקתי על החוף בניצנים לשבוע ימים בלי כסף או בגדים, נרדמתי מול שקיעות בים המלח והתעוררתי על הכנרת בזריחה. ההערצה לימדה אותי הכל על אומץ, על נתינה ועל ללכת נגד הזרם. לרגע לא הזדקקתי לציונים טובים בלימודים או לחיזוקים מהחברה, כי הוכחתי לעצמי שאני הכי טובה במה שאני עושה, גם אם מה שאני עושה זה להעריץ את אביב גפן.
אין שום דבר גאוני בי, הכל רק כסף מהיר \ סופרסטאר
יום אחד הכל השתנה. אמנם כבר לא הייתי בגיל של לקפוץ על במות ואפילו לא טרחתי לקנות את הדיסק האחרון שהוא הוציא. אבל בכל זאת, ביום שאמא שלי התקשרה ואמרה לי בגאווה "אני מתה על אביב גפן, כזה חמוד ומצחיקול" עולמי קרס. מי שגרם לי לפקפק במוסד, לבקר את התקשורת ולשנוא את המיינסטרים, מרוח עכשיו על פוסטרים באיילון ובפרסומות בפריים –טיים של ערוץ 2. לתקשורת ואולי גם לעצמו, הוא אמר שהגיע הזמן להתבגר ושזאת הדרך להביא את האמת שלו להמונים. אבל לצערי הוא עשה את כל מה שהוא בז לו כשחיוך גדול וזחוח מרוח לו על הפנים. ההתמכרות שלו לאהבה, זאת שהולידה את השירים הכואבים ביותר שקראתי, הפכה לסכין חדה בליבם של אל שנתנו לו את האהבה הזאת כשאף אחד אחר לא עשה זאת. חוזה שמן ואהבת המונים שטחית גרמו לסמל הנעורים שלי לבגוד בי ולשבור לי את הלב.
לא ביקרתי את הבחירה שלו ברבים והשתדלתי לא לשתף פעולה עם אנשים צבועים ואמירות בנאליות בסגנון "יאמר לזכותי, תמיד אמרתי שהוא כותב יפה". אבל כלום לא היה אותו הדבר. הפסקתי ללכת להופעות (העובדה שהמחיר שלהן קפץ לשמיים לא תרמה לעניין), ודווקא כשהתחילו לנגן את השירים שלו בכל מקום, לא יכולתי לשמוע אותו. ברגע שכולם מצאו בו את התשובה, בשבילי הוא הפך לאדם מכוער.
מגיפה אורבת לנו בכל פינה, מחכה שנחטא במגע כבר שכחנו מה זאת אהבה \ סוף העולם
חלפו השנים והגרופיות הפכה לנוסטלגיה משעשעת. מוזיקה אחרת מרכיבה את פסקול חיי ומודל היופי שלי השתנה מהקצה אל הקצה (מי היה מאמין פעם שאתחתן עם גבר גבוה עם שערות על החזה ושיניים ישרות?). אבל פתאום קרה דבר: חברה שאלה אותי אם אני רוצה לעבוד כברמנית בנשף רוק של אביב גפן, ואני הסכמתי במחשבה שיהיה נחמד להרוויח כסף כשברקע שירים שתמיד אהבתי.
בהתחלה נכנסתי לבר ואפילו הגשתי בירות למעריצי דור הריאליטי שלו. אבל ככל שההופעה העמיקה וקליפת הדואטים עם עידן רייכל למיניהם נשרה, הסאונד הטוב והמוכר התחיל לחלחל אליי פנימה. כל שיר הזכיר לי משהו והגוף שלי התחיל לזוז באופן לא רציונלי, זה התחיל עם תנועות ראש, המשיך לשירה שלא פסחה על אף מילה והסתיים כשהרקדתי את אסופת הילדים אחרי צבא שעבדו איתי בבר עד שהודיעו לי רשמית שהמשמרת שלי הסתיימה. ברגע אחד מצאתי את עצמי ניצבת חופשיה מול הופעה של אביב גפן. לא סתם הופעה, נשף רוק.
לקח לי פחות מחצי שיר לעבור את כל הדרך מהבר ועד לברזל שהיה כל מה הפריד ביני לבין הבמה שהוא הופיע עליה. סביבי היו בעיקר אנשים שנראו לי קטנים ממני בהרבה, אבל קפצתי ושרתי כמו שרק מי ששמה זין על העולם יכולה לעשות בגיל 27. ואז כמו תמיד הגיע שלב ההדרן, פעם ברגעי השקט האלה יכלו לשמוע בקהל את הלב שלי דופק בזמן שאני מתכננת את הפריצה הבאה שלי לבמה. הייתי בוחנת את הריכוז של המאבטחים, הולכת עם מרפקים מורמים עד לנקודה מושלמת ומחכה לרגע הנכון. במשך שנים היה לי סימן ברור- אביב היה צועק "אז תיקח את הכדור שיעיף אותך הרחק מכאן" ("סוף העולם") ואני הייתי עפה הרחק, מטפסת על הבמה, מנשקת אותו וקופצת חזרה לקהל שבאופן פלא תמיד קיבל אותי בחזרה באהבה גדולה.
אבל הפעם זה היה אחרת, השיר שחתם את ההופעה היה "עכשיו מעונן". ברגע השיא הוא צעק לקהל: "רוצים שינוי? רוצים שינוי? רוצים שינוי?" וניפץ את הגיטרה כמו בימים הטובים. פעלתי על אוטומט, (כנראה שיש לי מצב הפעלה ששייך רק להופעות של אביב גפן), טסתי למאבטח ששמר על הכניסה לבמה, נופפתי בנונשלנטיות בצמיד ההפקה שקיבלתי מהבר ורצתי פנימה. לפני שהוא הספיק לצרוח "אנחנו דור מזויין", כבר הייתי בחוץ עם גיטרה שבורה ביד. מזויין או לא, אני בכלל מדור אחר.
