יצאתי מהמקלחת וחבר שלי, שהמתין בחדר, לא שם לב אליי. כל הווייתו שקעה במסך הסמארטפון הקטן, מחויך מאוזן לאוזן. חשדתי שמדובר בעיסוק חמור אז פזלתי מעט למסך הפלאפון שלו וכמעט התאכזבתי מהגילוי; לא מדובר בבחורה אחת איתה הוא מפלרטט, אלא כמה בחורות: הוא שוב צפה בסדרת הרשת החיד"א 6 של תאגיד השידור כאן.
הסדרה הבנויה מפרקים קצרים מספקת הצצה אל חייהן של שלוש בוגרות המחלקה לקולנוע במכללת ספיר (שחר מלחי, רוני בניסטי, וריקי שפר מכניאן), שהחליטו לעבור לגור יחדיו בדירת קרקע בעיר שדרות. בתקציר הסדרה הן מוצגות כ"שלוש בנות שלא דופקות חשבון", אבל מצפייה בשמונת הפרקים ששודרו עד כה, אפשר לראות שכוכבות הסדרה דווקא כן דופקות חשבון להכל ולכולם.
בצפייה ראשונית נדמה שהחיד"א 6 מנסה לשוות לעצמה אופי דוקומנטרי, אבל לאחר צפייה ממוקדת ברור לכל שמדובר בתרחישים כתובים מראש. השלוש כל כך מחשבנות לכל סצנה כדי שתיראה כמפרקת מוסכמות, אבל האפקט שמתקבל הפוך. הדיבורים שלהן על תשלום חשבונות מבהירים כמה עולה לנו הניסיון להציג לעולם את האמת הפשוטה על נשים – שגם אנחנו בנות אדם – אנחנו משתינות, אנחנו אוהבות וכועסות וגם מתקמצנות על עשר אגורות לשקית בסופר.
כבר כיכבו על מסך הטלוויזיה סדרות שכל מטרתן היא הצגת האישה החדשה בחייה הכנים, אלו שדומים לחיי הגברים, למשל Girls של לינה דנהאם וסקס והעיר הגדולה של HBO, באמצעותן, מתחת לאף של המציאות, גילינו שגם לנשים יש תשוקות, סודות והרהורי לב שאינם קשורים בכביסה וחיתולים – חדשות היסטריות ללא ספק. הצופים הגבריים וגם הצופות הנשיות כל כך אוהבים לקבל הצצה לחיים החדשים לכאורה של הנשים, אבל כל אלו רק מחיים מחדש את ההבדלים המגדריים הברורים. למה מפתיע אותנו לגלות שנשים הן רגילות בכל פעם מחדש? אם אנחנו רוצים ליצור שבירת מוסכמות מגדריות, שווה לנו ליצור כללים מחדש ולא להעתיק את חוקי הג'ונגל הגברי.
בסצנה הראשונה בפרק השמיני של החיד"א ("יום האהבה"), ריקי מספרת על התכניות של הבנות לערב: "אנחנו משתכרות בבית ואז אנחנו הולכות לחפש זיון". עוד באותו הפרק שחר מראה לריקי חפיסה של 12 קונדומים ואומרת לה בגאווה שהיא סיימה עם בן זוגה המיני כשתי חפיסות בחמישה ימים. ברור וידוע לכולם שבנות יכולות לדבר ככה, אבל זה מרגיש כמו שעתוק גברי זול, ואם לשפוט לפי טיפות השתן על האסלה – לא כל דבר שהם עושים אנחנו צריכות גם.
שאלתי את בן הזוג שלי מה יש בסדרה שכל כך מושך אותו לצפות בה באדיקות, והוא הסביר שהדליקה אותו ההזדמנות לראות בנות בצורה אחרת; פתאום נשים מדברות על זיונים, על אכילה כפייתית ועל הטרדות. הוא לא טועה, מדובר בתוכן מרתק אבל רק בגלל שהלבישו עלינו, הנשים, גינונים חברתיים מגבילים. אם היו מצלמים סדרת רשת על שלושה גברים בדירת קרקע היא לא הייתה מעניינת אף אחד. את כל מה שהם רוצים להגיד הם כבר אומרים, מתי ואיך שבא להם; אז למה כשנשים מקבלות מסך שלם הן בוחרות לחקות אותם? למה לא להראות את האמת הנשית, את האמצע? את האישה שלא רוצה מקום ביציע הכדורגל עם שקית גרעינים אבל גם זאת שלא יושבת כל היום למרוח לק ולרכל בטלפון.
