ההתבגרות כואבת והזדקנות היא לא חומר סקסי למסך הטלוויזיה. ובכל זאת, אלו הדימויים בסדרה "ככה זה" של היוצרת דנה מודן ב-"yes". קווי העלילה של הסדרה שהגיעה לסיומה בשבוע שעבר (16.5) מתמקדים בצד הלא זוהר של החיים, אבל מתוך הסצנות האפורות עולה ביקורת חברתית, נשית וחשובה.
ניסיון התאבדות, התקף לב, גירושים מכוערים, ורווקות מאוחרת הם חלק מהצמתים שהדמויות הראשיות, בכיכובם של דנה מודן ואסי כהן חוות כבר בפרק הראשון. אבל לאחר צפייה ממושכת בפרקי הסדרה מתעורר משבר תרבותי גדול ועמוק יותר; רלוונטי ביותר לעידן "#metoo". אבל כמו בסדרות הקודמות שלה "אננדה" ו"אהבה זה כואב", המסר משתלב באלגנטיות מבלי שהצופה המנוון ישים לב.
בפרק השלישי מודן יוצאת לדייט עם גבר בן 65. הדייט נטול הכימיה, הופך לסצנה מטרידה ברגע שבו מודן והגבר המבוגר אוספים את חבר שלו שנתקע עם הרכב בדרכים. לטובת התסריט המעולה חשוב לציין שיש חלק בו הגבר אמר שהיא לא צריכה לבוא איתו, אבל היא בכל זאת התעקשה – כסמל לאשמה המוטלת על האישה במקרים כאלה. כמה רגעים אחרי האיסוף ההטרדה בשיאה, זה מתחיל לאט בבדיחה גסה על זונות ואלימות נגד נשים, ועולה שלב ברגע בו שני הגברים הקשישים דוחקים בה באגרסיביות לעלות איתם לדירה למשקה: "מה אנחנו שני זקנים כבר יכולים לעשות לך?".
חלפה קצת יותר משנה מאז שבתקשורת התחוללה סערה על הפרק השלישי בעונה השישית של "בנות" מאת לנה דנהאם. בעיתונות, בטלוויזיה ואפילו בהרצאות, לקחו את הפרק ודרכו הגדירו מחדש את מאפייני ההטרדה המינית, כולם הסתחררו סביב האומץ של דנאהם להציג סצנה של הטרדה מינית בוטה וקשה. הקושי התאפיין בכך שההטרדה התבטאה במניפולציות מילוליות, שגרמו לדמותה של דנאהם לגעת באיבר מינו החשוף של הגבר, בניגוד לרצונה. אז איך זה שמודן, מציגה סצנת הטרדה מינית קשה ומילולית באותו האופן ואיש לא כותב על זה דבר?
לעומת "בנות", שמציגה צעירות שמנסות לסלול דרך בניו-יורק, זה לא מעניין להזכיר הטרדה מינית של אישה מבוגרת ורווקה ועוד בידי גברים קשישים, שמתוארים בתרבות ככאלו שהחיים חלפו על פניהם ולא יהיו מסוגלים לפגוע. אין להשוות בין רמת החשיפה של סדרה מבית HBO לבין סדרה ישראלית, אבל חוסר ההתייחסות מעיד שנותרה כברת דרך בנוגע להכרה בהטרדות המיניות על מגוון סוגיהן.
האם ההתעלמות התרבותית נובעת מההכרה שההטרדות מתרחשות דווקא בספירה הביתית, או דווקא בגלל שהמטריד הוא קשיש שכביכול לא יכול לאיים על אף אישה? הצפייה בסצנה היא כמו חוויה ממלכדת, כאילו הצופה עצמה נעולה ברכב עם שני הגברים הלא מזיקים האלה. אם מודן הייתה בוחרת להציג שני גברים צעירים שמטרידים נערה, המודעות הייתה גבוהה יותר?
אפשר לטעון שהדמות של דנה מודן בסדרה מציגה אישה חסרת עכבות, שוברת מוסכמות חברתיות משום שהיא לא נשואה בגיל מבוגר, אישה עצמאית שכביכול עושה מה שהיא רוצה, אבל הבדידות והפסיביות שלה שמים במרכז דמות אחרת, עצובה וסגפנית. הסצנה בה כהן והיא שוכבים ללא החלפת מילה ומיד כאשר הוא גומר הוא קם מהספה, או הוויכוח אודות שמירת הילד המשותף והניסיון של כהן להשתיק את הרצונות שלה, אלו דוגמאות לדיכוי נשי מבעבע שמוצג על המסך. את רוב הדיאלוגים שלה הדמות הנשית מתחילה בגמגום, וכך גם בפרק סיום העונה שנפתח בכך שהיא רוצה לבקש מהשכן הצעיר להנמיך את המוזיקה, אבל גמגום יתר גורם לו לשכנע אותה לשתות אלכוהול מדלי פלסטיק. ככה זה נשים ואנשים, עצמאות יכולה להיות גם חוסר ביטחון וגם שבירת מוסכמות.
