כנראה שיעברו שניות ספורות עד שתתחילו לכווץ את פניכם, בניסיון להבין מה פשר הציורים המשונים של דנה אליין. אתם יכולים לשנוא אותם, ואפילו להתענג עליהם לרגעים. הכל תלוי כמה אתם קונסרבטיבים בימים סוערים אלה
חמישה רחובות מהבית הלבן, נמצא הסטודיו לציור שדנה אליין שוכרת, אחת האמניות השנויות במחלוקת בנוף האמריקאי. היא ידועה כ׳אמנית הטבעונות׳, עבודותיה קיבלו תשומת לב בינלאומית, ייצגו את ארגון זכויות בעלי החיים "PETA", וזיכו את אליין בשלל פרסים יוקרתיים. בציוריה, היא משלבת באמצעות תיאור גרוטסקי ונגיעות פסיכודליות, נושאים פוליטיים בתרבות המערבית. מרוץ העכברים של האנושות הוא אחד מהנושאים האהובים עליה. בין ציוריה, היא מותחת ביקורת על תרבות הג׳אנק פוד, מעמד הדת, הבורות והגזענות, ובעיקר שאלה אחת גדולה ומורכבת – ״למה אנחנו בוחרים לאכול חיות מסוימות, ומסרבים לאכול אחרות?״. הסוגיות שאליין בוחנת בפינצטה בציוריה, מפשיטות את ההנחה כי ארצות הברית היא סמל לליברליזם, למרות הפסל שממשיך להתנוסס מעל אי החירות ולהשקיף על מנהטן. אליין מותחת ביקורת ומאירה זרקור מבהיל ומאיים על החלום האמריקאי.
בשיחתנו, אליין מספרת שמגיל צעיר אהבתה לאומנות הייתה התשובה לבדידות. ״תמיד הייתי ציירת. ביליתי את רוב הזמן כשדלת חדר השינה שלי סגורה, תוך קריאת ספרים, קשקושים על הדף והרבה חלומות״. אליין חוותה את ילדותה דרך הוויכוחים והמתחים המשפחתיים ליד שולחן האוכל – כך החלה ליצור דרך האומנות, עולם פנימי בו תוכל לבטא את עצמה. היא מוסיפה כי ״אחרי שנים ארוכות בהן נצרתי את לשוני, וניסיתי לעשות כל דבר בשקט, סוף סוף מצאתי את הקול שלי. אני מאמינה כי היכולת להיות לבד היא איכות שאת צריכה כדי להיות אמנית״.
מה הזיכרון הראשון שלך כציירת?
״יש לי זיכרונות מכל מיני אירועים שהרגשתי שהציור הוא חלק בלתי נפרד ממני. אני זוכרת את עצמי כפעוטה יושבת על הרצפה, מרכיבה מבנים עם הלגו שלי. ולאחר מכן, כשהייתי בגיל שש, ציירתי ציור של דודתי ודודי עירומים בחתונתם. אבל זה לא רק העירום שהיה לא רגיל לגילי הצעיר, אלא גם הדמיון המפותח שלי. בציור, איבר המין של דודי התמתח מעל צווארו כדי לשמש לו לעניבה וזה היה די משעשע״.
הנושאים הביזאריים של אליין לא נעלמו מציוריה, אלא רק הקצינו והתעטפו בלהט של יצירתיות. היא משתמשת בתחושת המבוכה של אנשים כנגד סוגיות הנחשבות טאבו בתרבות המערבית, והופכת אותן לכלי עבודה פרקטי. היא אומרת כי ״האדישות והבנאליות היום יומית מטשטשות את האומנות בזירת המציאות. ציורים שמפעילים את הרגש מוציאים אותנו מאזור האיזון״. האמצעים בהם אליין משתמשת בציוריה יכולים להתפרש כפרובוקציה, אבל פשוט אי אפשר להפסיק להשתהות בהם.
אליין ידעה כבר בגיל צעיר שאם היא רוצה לממש את האומנות שלה, היא חייבת למצוא מקור הכנסה שיעזור לה לצבור הון קטן, כדי שאם היא תעבוד מספיק קשה – תוכל ליצור את האומנות שלה במשרה מלאה. אבל התכנית המושלמת שאליין יצרה בדמיונה, הייתה רצופת מכשולים. בגיל 18, היא הגיעה לעיר הבירה וושינגטון די סי כסטודנטית במכללה – ״רציתי לחקור, להתנסות, למצוא את עצמי. למרות זאת, נתתי לעצמי להיכנס למסלול מסורתי מאוד, התחתנתי מיד אחרי הקולג', קיבלתי עבודה עם שכר טוב ונקלעתי לבורגנות הנוחה״.
עשר שנים חלפו מהיום בו סיימה את הלימודים בקולג׳. אליין התמקמה במשרה בכירה במשרד עורכי דין בוושינגטון די סי, אבל עיניה לא הפיסקו לפזול לעבר האומנות. היא אומרת ״חיכיתי לרגע הנכון, בחיפוש אחר הדרך להגשים את החלום שלי״. ואז היא פגשה את האמן מאט סזוב, בן זוגה כיום. הוא כבר היה צייר ידוע כשנפגשו, והיא הייתה פוקדת את התערוכות והירידים האמנותיים שלו. היא מספרת כי ״הציורים שלו היו כל כך שונים ממה שהכרתי בעבר, הז׳אנר האקספרסיוניסטי שלו נתן לי את החוצפה לנסות את זה בעצמי. למדתי להשתחרר, לשים את עצמי ואת הרגשות שלי באמנות. הבנתי שלטעות תוך יצירת אמנות – זה אספקט חיוני בגדילתך כאמנית״.
סזוב, בעלה של אליין מצייר בעיקר באזור וושינגטון די סי. סיפור חייו הלא שגרתי מביא השראה לכל מי שאי פעם חשב שהוא לא מסוגל להגשים את חלומו. תאונה אשר נגרמה לו על ידי מדחף מטוס, הסתיימה בכך שאיבד את ידו השמאלית בגיל צעיר. הוא העיד כי הוא מתעל את ציוריו לכדי התמודדות עם הטראומה של הפציעה קשה.
אחד הפרויקטים המפורסמים של הזוג הוא '31 ימים ביולי', הניעשה בשיתוף פעולה עם עיריית וושינגטון. בהשראת פלישת ארצות הברית לעיראק בשנת 2003, הם החליטו להנציח במשך 10 שנים, כל יום בכל יולי, אירועים שלא זכו לתשומת לב תקשורתית מספקת. הפרויקט כלל יותר מ300 ציורים של השניים.
במקביל לפרויקט הזה, ציירת גם את סדרת הציורים על נשיאי ארה"ב. למה בחרת דווקא את הנושא הזה?
״רציתי להוסיף עוד סדרה, והתחלתי את סדרת הנשיאים בינואר 2008, עם רצון לסיים את הסדרה ביום השבעת ברק אובמה לנשיא. יצרתי ציור אחד בהשראת כל נשיא בהיסטוריה, יחד עם ציורים רבים של המועמדים במחזור הבחירות הזה. זה היה כיף לעשות את כל המחקר והוא בין הסדרות החשובות ביותר עבורי. חשבתי שזו יכולה להיות סדרה שאנשים יוכלו ללמוד ממנה. חלק מהציורים עוצבו בהשראת סיפורים אנקדוטיים מטופשים, ואחרים נבעו ממשהו בעל חשיבות היסטורית״.
בכל אחד מציוריה של אליין מסתתרת חידה. היא שותלת פראפרזות שמחייבים את הצופים להכיר את התרבות האמריקאית, אפילו במקצת. כך, מתוארת קלינטון כמפלצת ליברלית שמאיימת לכבול את האדם לבן. כולנו יודעים איך זה נגמר, עם ארבע שנים בכיכובו של דונלד טראמפ. לא צריך להרהר הרבה, כדי לראות את הקריצה גם לזירה המקומית בישראל.
ברוב הציורים, ישנן דמויות של נשים. במיוחד בהתעסקות שלך עם בעלי החיים. האם ישנו קשר בעינייך בין דיכוי מעמד האישה לבין דיכוי בעלי החיים?
"הסיבה שהציורים שלי כוללים בעיקר נשים היא כי אני אישה וזה מה שאני יודעת. בעיניי, ציורים של נשים מביאים אסתטיקה אומנותית. הקשר בין נשים לדיכוי מבחינתי הוא פשוט עוד רובד נוסף בציור. זה קרה באופן טבעי. אני מאמינה שזה בגלל ששני הנושאים האלה קשורים אחד לשני ללא עוררין, וכל מי שדואג לנושא אחד, אני מניח, יהיה אוטומטית אוהד ומודע לאופן שבו מתייחסים גם לשני״.
הקשר בין נשים ודיכוי בתרבות החזותית שימש את תעשיות הבשר שנים רבות בפרסום מוצריהם. וזה לא מקרי בכלל. ד״ר טלי גולדשמיד, מורה במרכז מיינדפולנס לילדי הפליטים בדרום תל אביב, וכותבת המאמר ״חתיכת בשר: נשים ובעלי חיים כמוצרי צריכה בפרסומות״ סיפרה בראיון קצר – ״ישנו קשר בין גבריות, לאומיות ואכילת בשר, בעוד האישה הופכת להיות כלי בתוך המשולש המדומיין הזה. לקח לי זמן להבין כיצד תעשיית הבשר היא ניצול המתקשר לדיכוי נשים. זה קרה אחרי שילדתי את בני הבכור. במקרה, נחשפתי לתעשיית החלב וראיתי לראשונה חיות מניקות את צאצאיהם, פתאום ראיתי את הקשר בין מעמד האישה בחברה המערבית לבין תעשיית ניצול בעלי החיים. אלה פנים שונות לאותו הדיכוי. נשים צריכות לחבור כקבוצה כנגד דיכויים של קבוצות מוחלשות, אין סדר עדיפויות כשזה קשור לרצח של כל כך הרבה בעלי חיים. נשים אשר מעידות על עצמן כפמיניסטיות ואוכלות בשר הן מתכחשות להבחנה זו. אישה לא יכולה להגדיר את עצמה כפמיניסטית אם היא אוכלת חיות, זה פשוט לא עובד״. ובאשר לציוריה של אליין היא אומרת – ״ הציורים שלה חתרניים באופן בו הם מעלים את הסוגיה על סדר היום התרבותי. התפקיד של אמנות היא לא לשעשע, אלא בעיקר לזעזע אותנו. בישראל כמעט ולא רואים אמנות חתרנית כי אנחנו מדינה שמרנית והכל כפוף לזה. צריך לחפש את המקומות האלה, גם אם לא קל למצוא״.
ובחזרה לראיון עם דנה אליין. בשנים האחרונות, ישנה מודעות לדיכוי נשים עם תנועת הMeToo# וגם מעבר של רבים לצמחונות וטבעונות, אך עדיין רואים השוואה בדימויים חזותיים, וספציפית בפרסומות, בין נשים לבשר. על כך אליין השיבה ״הכל מסתכם בכסף. לא משנה מה מוכר, זה ישמש וינוצל. זה כמובן מטריף לראות כמה ניצול של בעלי חיים בתעשיית הבשר הוא עדיין כל כך מקובל. אני למשל לא צופה הרבה בטלוויזיה משודרת (רק סרטים ללא פרסומות), אבל כשאני צופה, אני יודע בגאווה שאף אחת מהפרסומות לא מכוונת אליי. אני לא משתמשת בשום דבר שנמכר. אין בשר, אין מזון מהיר, אין תרופות מרשם או בעיות רפואיות, אין לי מכונית ואין לי ילדים … והרשימה עוד ארוכה. לפעמים אני חושבת לרגע חולף שאולי אני מוזרה על כך שלא התעסקתי עם שום דבר שמוצג במיינסטרים. ואז אני מתעשת ומבינה שאני גאה מאוד לחיות את חיי הפשוטים ולא להיות חסידה של שום דבר שמשווק״.
את מכירה אישית אנשים שהחליטו לעשות שינוי, ולעבור לצמחונות או טבעונות בזכות ציורייך?
״כן, בהחלט. ואני מתענגת על זה בכל פעם שזה קורה, וזה קרה לא מעט. ואני מקווה שימשיך לקרות, עד שכולם יקבלו את המסר. סיפור אהוב במיוחד עליי הוא על לקוחה שקנתה את אחד מציורי החזיר האירוניים שלי עם הטקסט בתחתית שכתוב עליו "Ceci n'est pas״ (״זה לא בייקון״). הציור הוא רפרנס לציור המקטרת האייקוני של מגריט עם הכיתוב 'Ceci n'est pas une pipe" (״זה לא מקטרת״). אמנם הלקוחה אכלה בשר, אבל בכל זאת היא רצתה לקנות את הציור כדי לתלות כקישוט במטבח שלה. היא יודעת שאני מציירת את זה מנקודת המבט הטבעונית שלי אבל היא אהבה את זה "מהסיבות הלא נכונות". הצדק ניצח והיא הודתה בפניי חודשים לאחר מכן שהיא מרגישה אשמה כשהיא אוכלת בייקון, והיא הפכה לבסוף לטבעונית״.
נשים וחיות הן לא הדמויות העיקריות בציוריה של אליין. היא טומנת גם לא מעט ילדים. אליין מחייכת ואומרת ״מצד אחד, זה מוזר כי אין לי ילדים, מעולם לא רציתי ילדים, ואפילו לא עשיתי בייביסיטר לילד בחיי. אבל גיליתי ששימוש בילדים באמנות שלי הוא דרך יעילה מאוד להביא צופים להתבונן בציורים שלי. ברגע שאנשים רואים ציור של ילד, הם מניחים שלציור יהיה נושא עדין או תמים. הם נמשכים להתבונן על הציור שלי, כפי שאנחנו צופים בגור כלבים. ילדים הם אמצעי בטוח ונגיש יותר לקהל וגם מושכים הרבה יותר חזק בחוטים של הלב. אבל מה ששונה בציוריי, שהם רחוקים מליצור רוגע, אלא הם מבקשים להעביר בך חבטה, מסר מטריד".
בנוסף, היא שותלת הצהרות פמיניסטיות בתחפושת אינטימית וקלסטרופובית. בסדרת ציוריה ״אושר״ היא מציירת את עצמה ברגעים שאמורים להיות הגדולים בחייה. היא לא שמחה באף אחד מהם, מלבד האחרונה, בו היא מתוארת כנאמנה לבחירות שלה עם שני חתוליה כרוכים בזרועותיה. הציורים של אליין הן שיקוף של המציאות. גרסאות הנשים של אליין, מגושמות, טבעיות בתיאורי הקמטים והעיגולים מתחת לעיניהן. רחוקות מאידיאל היופי. היא מנכיחה את הנשים הללו באמצעות ההלימה שלהן עם המציאות. באחד מציוריה, אליין מציירת את עצמה יושבת על הדום, ומשירה מבט למעלה אל הצופים. גופה הגמלוני רוכן אל האסלה. רגליה מפושקות בכניעה. אליין בזה לתרבות ההעצמה הנשית החסה תחת הזיוף וההלקאה העצמית – הגרסה הכי טובה שהחברה משתוקקת שתהיי. התמונות באינסטגרם יציגו את הצ׳ייסר של שתיים בלילה, אבל הן יסרבו להראות מה קרה לאחר המסיבה, כשישבת כמה שעות טובות ליד האסלה.
אליין גדלה בבית עם היסטוריה משפחתית יהודית, למרות שאינה רואה את עצמה כיהודייה, ולעולם לא קיבלה שום הוראה דתית בילדותה. ״זה היה חלק מהמוטיבציה שלי לצלול עמוק וללמוד על כל הדתות, ואני חושבת שמכיוון שגדלתי ללא דת ברורה, קיבלתי נקודת מבט אובייקטיבית לתוך היצירה, וללא אמונות אישיות״.
בעקבות המראות הגרוטסקיים של ציוריה, אליין התמודדה לא פעם עם אספנים, משקיעים ובעלי תערוכות שסירבו להציג את ציוריה. כמה מציורי הדת שלה נחשבו על ידי החוגים השמרניים כהתקוממות נגד מוסדותיהם הנוצריים והמוסלמיים, וקראו להיאבק באומנות שמקלקלת את מידות המוסר ומחללת את הקדושה.
קיבלת בעבר לא מעט ביקורת משמרנים דתיים בעקבות כמה מהציורים שלך. זה מפחיד להיאבק בקבוצות כה חזקות ומבוססות בארה"ב?
״האמנות שלי מביאה הרבה תגובות. הטוקבקיסטים הפחות יצירתיים, בעיקר אוכלי בשר משחררים שנאה ובוז על ציוריי. בדרך כלל, הם יגידו דברים כמו "את אפילו לא יודעת לצייר" או ניסיונות עלובים אחרים. התגובות שבאמת הותירו חותם היו על ציורי הדת שלי. זה נושא שבאמת מרגיז אנשים. זה יכול להיות מסוכן לדון או לבקר את הדת בארצות הברית. חלק מהציורים הדתיים שלי (או יותר נכון אתאיסטים) כבשו את החדשות הלאומיות (CNN, פוקס, וכו׳). לראשונה בשנת 2008, קיבלתי כמה איומים על חיי. זה היה מטריד, בלשון המעטה. בשנתיים האחרונות נסוגותי מהנושאים הקשים שהתעסקתי בהם מחשש ש"יבטלו" אותי או יכעיסו כמה מהאספנים שלי. אני גרה בארצות הברית, במדינה שכמעט 50/50 מפוצלת בדעותיה ברוב הנושאים. אני באמת לא יכולה להרשות לעצמי להרחיק חצי מהקהל שלי ולהיות גלויה מדי בנושאים השנויים ביותר במחלוקת של היום – תרבות הביטול נושפת על עורפינו. אבל כשמדובר באמנות טבעונית או בנושא שקשור לזכויות בעלי חיים, אני בכלל לא מודאגת מלדבר או להעליב. זה משהו שאני יודעת במאה אחוז שאני בצד הנכון של המתרס״.
סדרת הציורים החדשה של אליין בנושא מעופפים יוצאת דופן מציוריה הקודמים, שהיו צבעוניים ומפורטים הרבה יותר. בשנה האחרונה, חלק מארצות הברית, הוצפה בחרקי ציקדות. אשר מופיעים אחת ל-17 שנים, ולכן הם נושא שיחה עיקרי לתקופה הקצרה שהם נמצאים בסביבה. אליין מספרת כי ״אם אתה גר באזור שיש בו ציקדות, הם חלק נוכח מאוד בחייך כשהם מגיחים החוצה. זה בגדר אפוקליפטי גבולי. ואני מוצאת את זה מרתק לחלוטין. החרקים האלה היו האירוע הנוכחי השני בגודלו, מלבד הקורונה, אז ציירתי אותם. הם היו הסחת דעת מבורכת עבורי ועבור כל האנשים שחטפו את הציורים מהר ככל שיכולתי לצייר אותם. זו הפסקה בריאה בשבילי לצייר דברים פשוטים ומהירים מפעם לפעם״.
האם את חושבת שמגפת הקורונה השפיעה באיזשהו דרך על האומנות שלך?
״אני עובדת בציור במשרה מלאה כבר שנים רבות. עם פרוץ המגפה, מצאתי את עצמי עם עוד יותר זמן למצוא מוזה. וכמובן, הרבה רגשות חדשים לעבד. הייתי אסירת תודה על כך שיש לי את האמנות שלי כדי למלא את הזמן שלי ולהשתמש בה, כדרך לעבד את הטירוף שקורה בעולם. סיימתי את הציור הראשון שלי על המגפה כשבוע לאחר שהכריזו על תחילתה של מחלה חדשה ו׳משונה׳, בתחילת פברואר 2020. בחודשים לאחר מכן, יצרתי טירוף של ציורים בהשראת הקורונה. מגיפות היו נושא שריתק אותי מאז שאני זוכרת את עצמי. בשנת 2006, הייתה בהלה ממגפת ׳שפעת העופות׳. ואז בשנת 2009 הייתה התפרצות ׳שפעת החזירים׳. בכל אחד מהרגעים האלה בהיסטוריה, ציירתי עליהם הרבה. התיעוד של המגפה בציורים הוא מן רצון לתחום אירועים גדולים בקפסולת זמן״.
יש ציור או שניים שאת יכולה להצביע עליהם כשיא היצירה שלך?
״אני יכולה להצביע על שניים שבהחלט בולטים בהיסטוריה של הקריירה שלי עד כה. הראשון הוא "צלעות גב תינוק", נאמר לי כל כך הרבה שהוא הציור הכי מאיים ומטריד שלי. הציור מתאר במדויק כיצד אמנות נועזת מייצרת השפעה. הוא נבחר לתערוכת "גרוטסקיות באמנות" במוזיאון האמנות בסנט פטרסבורג, רוסיה בשנת 2018. והציור השני הוא "רגע הוראה". הוא זכה לנראות ותהילה עצומות הודות למדיה החברתית. הרשתות מצד אחד הפיצו את הציורים שלי, אבל מצד שני לעיתים קרובות הציורים שלי מופיעים בכתבות ללא קרדיט. חלק ממני שמח האמנות שלי שם בחוץ, להיות פעילה, השפיע על העולם, לעזור להפיץ את המסר כמתוכנן, אלו הם החיים בעולם הדיגיטלי המודרני״.
אילו נושאים בוערים בך היום להעביר דרך האמנות?
״העולם מתפוצץ מבעיות – פשוטו כמשמעו ובאופן ציורי. יש לי הרבה דעות מוצקות כמעט בכל נושא. היתרון של להיות בן 50 הוא הביטחון בדעות של עצמך, בנוסף ליכולת לשמור על ראש פתוח. אני חוששת שכל כך הרבה אנשים בימים אלה מקובעים מדי בדעות של עצמם, לא סלחניים או פתוחים לדעות של אחרים, וככה נוצר קשר שתיקה שלפעמים קשה לפרום אותו״.
מה תהיה עצתך לאמן הצעיר?
״אני יכולה לדבר רק מהניסיון שלי. כישורי חיים ומיומנויות עסקיות חיוניים כמעט כמו כישרון אמנותי .אם אתה באמת רוצה לשאוף לעשות את זה למחייתך, אתה חייב שתהיה לך מוטיבציה מגיל צעיר. תן לעצמך משימות והשלם אותן, גם אם אף אחד לא שם כדי לראות את התוצאות ולטפוח על השכם. והכי חשוב, אל תסתכל על אחרים כדי למצוא את המטרה שלך – מצא את מה שמדבר אליך ומעורר בך השראה״.
