כידוע, יש אנשים שמשוכנעים כי עב"מים עפים ונוחתים באופן קבוע בעולמנו, ולמעשה עושים זאת מאז שחר האנושות (ע"ע חזון יחזקאל, ספר חנוך וכדומה), ואם פעם שייכו אותם לאלים, היום זה מגובה בתיאוריות על כך שממשלים ברחבי העולם מסתירים זאת באופן שיטתי.
נכון, במובן הזה ישראל בהחלט "מפגרת" אחרי ארצות הברית, למשל, שכבר ייצרה בעקבות העב"מים תרבות מבוססת הכוללת מגזינים קבועים, אתרי אינטרנט שוקקים, אלפי ספרים בנושא ואף תכניות טלוויזיה שחלקם אף הגיעו אלינו ("חייזרים מן העבר").
"לעיניהם בלבד" (הוצאת רסלינג), המבוסס על דוקטורט שעשתה ד"ר תחיה עשת באנתרופולוגיה, מנסה בעצם לבחון את התופעה בגבולות ישראל. בעבר דווחו לא פעם אירועים מסוג זה, אורות הופיעו מעל בית שאן למשל, ואי אילו "תקריות" דווחו בישובים כמו קדימה. אך משום מה, דומה שבשנים האחרונות החייזרים גם אולי התייאשו מהמצב אצלנו, והחליטו כי יש מקומות יותר אטרקטיביים באזור, או שפשוט אמצעי התקשורת החליטו להתעלם מכך לחלוטין.
ישראלים על הגגות
"הרעיון עלה כשישבתי מול מרקע הטלוויזיה, בחודש ינואר 1997 וכמו רבים אחרים צפיתי בתוכנית של דודו טופז", עשת אומרת. "חודש לפני כן חזתה מיסטיקנית שחוצנים צפויים לנחות על כדור הארץ. אלפי ישראלים עלו לגגות בתיהם כדי להמתין לנחיתה.
בכלל, באותם ימים נדמה היה שהשיח על חוצנים אינו שולי כלל וחלליות וחוצנים השתלטו על אמצעי התקשורת. בתוך כך, במובן הקונטקסטואלי, התעוררו בי שאלות כמו: למה עכשיו? מהי תפיסת המציאות שעולה מן העדויות? ומה מאפיין את מי שעוסק בנושא?"
עשת, מתגוררת בחיפה, בעלת תואר ראשון בפסיכולוגיה ובסוציולוגיה ואנתרופולוגיה, תואר שני ושלישי באנתרופולוגיה ומלמדת באופן קבוע באוניברסיטת חיפה. כמו כן עבדה על מחקרים בנוגע לתנועת כ"ך ולמשמעויות התרבותיות והסימבוליות שבהליכה לקניון, אבל לטענתה מה שהכי מרתק אותה הוא התבוננות באנשים עצמם.
זה לא הם, זה אנחנו
חשוב לומר, עשת לא טוענת לרגע כי מדובר באמיתות או בדיות, היא בכוונה לא נכנסת לסוגייה המעט בעייתית הזו בלשון המעטה, אבל כן נותנת כבוד למרואיינים השונים שלה. הספר אכן מנסה לבחון את התופעה מעיניים אנתרופולוגיות, ולקשור אותה, כפי שעשת מציינת כבר בפתיח, לעניינים של זהות, שייכות ומצב הדברים בחברה הישראלית, "העב"ם והחוצן הם סיפורים שהחברה הישראלית מספרת על עצמה", היא כותבת, ומשייכת דיווחי עב"מים לנגזרות של המצב הבטחוני, ולביטחון העצמי שאזרחים מן השורה מרגישים בקשר לצה"ל.
"למעשה, דרך העיסוק בזה, אני מבקשת ללמוד על האחר. אנחנו זקוקים לזר (החייזר) בכדי להגדיר את כל מה שאינו כזה. במובן זה, העיסוק והנרטיבים שהתגבשו סביב עב"מים וחוצנים הם לא העניין כשלעצמו, אלא אכסניה לבחינת שאלות כלליות – אונטולוגיות ואפיסטמולוגיות".
אבל בכל זאת, ראיינת אנשים, האם האמנת להם? האם הרגשת שחלק שיטו בך?
"לא התעסקתי בכלל במה נכון ומה שקרי. חוויית המפגש עם העב"ם או החוצן, כפי שבאה לידי ביטוי בעדויות, היא סובייקטיבית במהותה. העד הוא ששוקל אם המראה או החוויה הם בגדר המקובל והשגרתי או פנטסטי; הוא שמחליט אם לייחס חשיבות למה שראה; והוא שמכריע בשאלה אם לשתף את סביבתו. בין אופייה הסובייקטיבי של החוויה ובין הרצון לשתף אחרים תמיד מתקיים מתח: אמנם מקור הידע הוא אישי, אך לשם תיקופו נדרשים אחרים.
"החשדנות שיכולה להיגזר מהשאלה שלך אפיינה גם חלק ממוסרי העדויות ביחסם לעדויותיהם של אחרים. למעשה, חוסר האמון הוא זה שמייצג את הניסיון להגדיר מהי עדות קבילה ומהם הקריטריונים להגדרתה. לכן בעצם השאלה המעניינת בעיני היא מה הקריטריונים על פיהם אנו מכריעים בשאלה האם להאמין? למה להאמין? או למי להאמין?"
עסוקים ב"חיים עצמם"
חוסר העניין הכתיבתי אצלנו בתופעה הזו כנראה מרמז על סיפור גדול יותר, שעשת מעט מתעסקת בו, אבל הוא לא נאמר בצורה גלויה. בעבר, סופר בשם משה יהלום ניסה להפגיז מעט את המדפים בספרי עב"מים, אבל אפילו הקלאסיקות של זכריה סיטשין ואריך פון דניקן נעלמו לחלוטין מכל מקום.
החברה הישראלית עסוקה בכאן ובעכשיו, בבעיות ביטחון שוטפות, בחוסר שיוויון כלכלי, "בחיים עצמם", ויודעת לדחוק כל אזוטרי לפינה המיועדת לו. בארצות הברית לא מדובר על חלופה לפרוטסטנטיות או קתוליות. ארצות הברית היא סופרמרקט של רעיונות, שכל יום אתה עובר עם העגלה הריקה שלך וממלא בכל מה שאפשר, גם אם זה לכאורה סותר.
אצלנו החברה מקוטלגת בצורה יותר קשיחה, או שאתה דתי, או שאתה חילוני, או שאתה ימני, או שמאלני וכו' וכו', הזהות המוצקה היא מעין נגזרת שהחברה מחליטה עבורך במודע או שלא במודע. אמונה בעב"מים היא עד כה תופעה כה שולית שהיא לא הצריכה את הדינמיקה הקטלוגית של החברה להתייחס אליה.
"דווקא השוליות היא מה שמשכה אותי", מוסיפה עשת, "וההתמקדות שלי היא בפרשנות ובאדפטציה המקומית ובהבנת הייחוד של המקרה הישראלי. " בטור אישי שהתפרסם בעיתון ידיעות אחרונות כתב עזמי בשארה שפעם הוא חשב שמדובר ביבוא אמריקני – חייזרים, כמו מקדונלד. כמו תכנית אירוח.
כדאי לחשוב שוב. אולי ההסבר לאופוריית החייזרים המשותפת לעשירים ולעניים, לחילוניים ולדתיים, ליהודים ולערבים עוד יותר בנאלי: לכולם נמאס – מזג האוויר, הפוליטיקה, כן חברון, לא חברון – סתם נמאס. והוא כתב את זה לפני כמעט עשרים שנה.
ללא ספק, העיסוק בעב"מים ובחוצנים משקף כמיהה לאסקפיזם. אלא שלעיתים נדמה היה שזה פסוודו-אסקפיזם, משום שגם בטשטוש לכאורה של הדיון בסוגיות ישראליות ובתיאור האחר הפנטסטי, חזר ועלה, ואולי אפילו התחדד – העיסוק ב-כאן ועכשיו- בין אם בתיאור מקביל של המוכר שהשתקף בעולם האחר, ובין אם בהדגשת השוני (והחסר) במקומי ובמוכר שנוכחים היו בתיאור האחר".
האם את באמת חושבת שיש מדיניות של הסתרת מידע בכל הנוגע לעב"מים? שממשלים מפחדים לקרוס ברגע שתיחשף האמת?
"בקרב עב"מולוגים (בעולם) מועלית הטענה שהממשל יודע על התופעה, אך מכחיש את קיומה. הועלו אף טענות שאפשר שחוצנים יצרו קשר עם גורמים תככניים בממשל עצמו, ובעזרתם הם עורכים פרויקט כלשהו על האנושות כולה.
בשנים שלאחר רצח רבין, ניתן היה לבחון את הפרשנות הקונספירטיבית כהמשך ישיר לחשד, שהפגינו חלק מהעדים, כלפי מוסדות ומקורות סמכות בחברה הישראלית. הטענה שהועלתה הייתה שהממסד הפוליטי מתייחס אל האזרחים באופן פטרנליסטי, כמי שאינם מסוגלים לשאת את האמת. הסתרת המידע שימשה לפי נרטיב זה, לשם הנצחת כוחו של הממסד.
יחד עם זאת, החלק המרתק בעיני היה שלבד מהפרשנות הנוגעת להסתרה, מהעדויות הישראליות עלתה דווקא תמונה שהציגה את אין-האונים והחולשה של הממסד שלא רק תמרן אלא היה אף מתומרן בעצמו על יד כוחות נשגבים ממנו.
היה איזה מקרה אחד שבדקת שבאמת הדיר שינה מעיניך?
"רבים מהאנשים שפגשתי ריגשו אותי. אחד מהם, צחי (שם בדוי) חלה במחלה קשה, חשוכת מרפא ונדירה. צחי טופל לאורך זמן במרפאה לטיפול באמצעות חוצנים והטיפול היטיב את מצבו הקליני. צחי, שהיה בעל הכשרה מדעית, השקיע מאמץ רב בניסיון לביסוס תוקפו של הטיפול. לצערי, הוא נפטר שנים לפני שאני השלמתי את הספר".
ואולי אנו בכלל זקוקים לתקרית רוזוול משלנו? אולי זה מה שצריך כדי "לקפוץ מדרגה, אירוע המוני לכאורה, שהממסד לא מצליח לטאטא כמו שצריך ומותיר המון תהיות?
"האם תקרית רוזוול אכן שכנעה? את מי? במה? בספר סקרתי מספר אירועים בולטים שסייעו בכינונה של התופעה בישראל כמו: האירועים בשקמונה, בקדימה ויציץ, דרכם ביקשתי לבחון מהם התנאים שמביאים לפריצת אירוע החקוק בזיכרון פרטי לכזה שהופך לחלק מזיכרון משותף.
בין התנאים שאיתרתי: טענות להימצאותן של "ראיות פיזיות", פרסום תגובתם של ארגונים ממסדיים לעדות, סקירת העדות בתקשורת, צמיחת פרשנויות החורגות מהתייחסות ישירה לעב"ם, טענה בדבר סגולות על-טבעיות שבהן ניחן העד, גל עדויות שמלווה את האירוע והתפתחותן של אינטראקציות חברתיות.
כך או כך, ספרה עשת כאמור מתמקדת וחוקרת את שנות התשעים, אבל מה קרה מאז? האם משהו מהותי השתנה? ואם כן האם לטוב או לרע? "זו שאלה שבאמת ראוי לבחון, אך לצערי כבר איני עוסקת בזה", היא מוסיפה, "אחרי שנים של מחקר, החלטתי לנסות לכתוב רומן, וזה מלהיב וקשה".
