באגף לארכיאולוגיה במוזיאון ישראל מתקיימת תערוכה נרחבת אודות אחת הדמויות המרכזיות ביותר בהיסטוריה של העם היהודי: מלך יהודה, השליט הידוע כאדריכל ששינה את ההיסטוריה האזורית – הורדוס. לא נראה לי שמישהו אי פעם העז להעביר ביקורת על מפעלי הענק שבנה גדול הקבלנים בהיסטוריה המקומית. גם אני לא אעז, אבל על דרך שימור ההיסטוריה בהחלט יש מה לומר.
הורדוס שלט בארץ ישראל משנת 37 ועד שנת 4 לפני הספירה הנוצרית. ארמונותיו ומפעלי הבנייה האדירים שיזם הפכו אותו לגדול הבנאים בהיסטוריה של האזור. בראש הרשימה נמצא שיפוץ בית המקדש, שהיה לבניין הגדול והמפואר ביותר באימפריה הרומית למשך תקופה לא מבוטלת.
בתערוכה מוצגים ממצאים שונים מאתרים ברחבי הארץ, בעיקר מאתר קבורתו של הורדוס – ההרודיון, ומארמונות החורף ביריחו ושומרון. הממצאים נעים מבקבוקי בשמים קטנים ועד שחזור גודלו הטבעי של חדר קבורתו של המלך.
ואיך אפשר בלי קצת רכילות?
על מנת להיכנס לנעליו של הורדוס ולהבין את מידת השממה אותה הוא הפריח – נכנס הצופה לתערוכה דרך מסדרון מפותל שעל קירותיו מודפסות תמונות פנורמה ארוכות, המציגות את הנוף המדברי של התקופה. בסוף המסדרון נפתח חדר גדול, שקירותיו צבועים בצבע בורדו, וחלונות ראווה מציגים במלכותיות פריטים המפארים את שמו. קולותיהם של אוצרי התערוכה בוקעים בשלל שפות ממכשירי ההשמעה. הם מתארים באופן ציורי ורומנטי את ארמונותיו וחצרותיו, אך גם לא פוסחים על רכילויות ופרשות בין חברים ואוהבים.
התערוכה נפתחת בעובדה שהורדוס התגייר. על הקיר מוצגת מפה של ממלכתו היהודית המפוארת והגדולה החוצה את נהר הירדן מזרחה. לב הצופים היהודים מתמלא גאווה היסטורית לנוכח סרטון האנימציה המאפשר לחוות מחדש את הנוכחות בבית המקדש השני והמפואר.
מי יהלל בונה ישראל
ההתמקדות היא באתרים הנמצאים מעבר לגבולות 67, וכך נוצרת תחושה חזקה לפיה יש לנו היסטוריה עשירה ומפוארת על פיסות הקרקע המוכרות לנו. הרי אנו היינו כאן קודם, והנה פרוסות לפנינו ההוכחות במלוא הדרן. העובדה שבימיו של הורדוס גבולות אלו לא היו קיימים – מה שנותן כביכול את הלגיטימציה הפוליטית להציג תערוכה כזו – רק מחזקת את ההרגשה העמוקה כי הגבולות ההיסטוריים של התערוכה הם גבולותיו של עם ישראל.
חשוב לציין, כי על פי החוקים הבינלאומיים אסור לקיים חפירות ארכיאולוגיות בשטחים כבושים, ובכל זאת התערוכה הארכיאולוגית הגדולה ביותר בהיסטוריה של המוזיאון מלאה בממצאים שניתן לטעון כי אין לנו עליהם זכות מלאה.
על הכביש בין ירושלים ליריחו נמצא מוזיאון "השומרוני הטוב". מדובר במוזיאון המלקט פסיפסים וממצאים ארכיאולוגים שהועברו אליו מיהודה ושומרון ומרצועת עזה. המיקום הגיאוגרפי של המוזיאון נמצא בשטח שמעבר לקו הירוק. אבל בניגוד להורדוס במוזיאון ישראל, דווקא ב"השומרוני הטוב" אפשר לחוש שההיסטוריה הקדומה משותפת לכולנו, אבל חשוב מכך – לא ההיסטוריה היא שצריכה לקבוע את ההווה.
להתחנף לקהל הצופים
בכל אופן, מלבד העניין הפוליטי, התחושה הדומיננטית היא שנעשה כאן מאמץ מוגזם למלא את התערוכה בתוכן. מוצגים בתערוכה גם לא מעט פריטים שאינם מקוריים, המון שחזורים, הדמיות וידאו, וציורים המשלימים את חלקי הקירות. זה ניכר במיוחד בארון וחדר קבורתו של הורדוס. ייתכן שהאוצרים ביקשו לפצות על החוסר באי אילו ממצאים ארכיאולוגים חדשים, או שמא עם הזמן הצופה הממוצע הפך בררן יותר וסקרן פחות.
אבל האם מוזיאון אינו המקום לבוא ולראות את המקור? האם אין לנו מספיק שחזורים בחיים? הרי בשום מקום אחר לא נוכל לראות פריטים ששרדו את תלאות ההיסטוריה ונמצאו מתחת לשכבות הקרקע – פריטים שבאמת שימשו את אבותינו הקדומים. נוכח כל זאת, בהחלט ניתן לומר כי החוויה בתערוכה זו יותר מזכירה את העולמות העתיקים והפנטסטיים שאנו פוגשים בדיסנילנד.
*צילום תמונה ראשית: אלי פוזנר
עקבו אחרינו בפייסבוק maamul | מעמול
