רק במאי מעולה יכול לקחת סיטואציה שלכאורה נראית סתמית ויומיומית ולהפוך אותה לדרמה סוחפת המהווה משל פילוסופי על האדם בחברה המודרנית, ביקורת על פטרונות קולוניאלית תחת מסווה של אמפתיה, ודיון במקומה של האלימות בתרבות ביחס בין בורגנות ואקזיסטנציאליזם. רומן פולנסקי עושה זאת ביד אמן בסרטו החדש "אלוהי הקטל".
הסרט, עיבוד למחזה מאת הסופרת והתסריטאית הצרפתיה יסמינה רז'ה, מתמקד בשני זוגות הורים לילדים מתבגרים, בניו יורק של ימינו, הנאלצים להיפגש כדי ללבן סוגיה פעוטה אך מטרידה – ריב בין ילדיהם שכלל אלימות מילולית ופיזית. הסיטואציה מתחילה כחזיון בורגני שכיח: שני זוגות, בגילאי הארבעים לחייהם, לבושים יפה, בעלי ממון, השכלה גבוהה ומקצועות של הצווארון הלבן, דנים באופן מאופק ובוגר באירוע ומפגינים אמפטיה מזויפת אחד כלפי השני. בהדרגתיות ובמומחיות אדירה מקלף פולנסקי את שכבות המהוגנות התרבותית ומגלה כי מתחתיה חיים אנשים שונים בתכלית – יצריים, אלימים, מבוזים, סובלים, המהווים את הדוגמה הגרועה ביותר לזוגיות בפרט ולבורגנות בכלל.
ביקורת כוללת או נקמה מתוקה?
פולנסקי הרבה לדון בסרטיו הקודמים בדברים הנמצאים מתחת לפני השטח: מיניות לסבית שמתחת להטרוסקסואליות (ירח מר) שטניות שמסתתרת מתחת להורות (תינוקה של רוזמרי), הטירוף שמתחת לנורמליות (רתיעה, הדייר), אינטראקציות בין-אישיות החושפות סודות אפלים (העלמה והמוות). כל אותם יסודות מתקבצים ומופיעים מחדש באופן הדוק וצפוף בסרט הנוכחי, ומעליהם מרחף הבוז לתרבות האמריקנית של המעמד הבינוני-גבוה. ההצגה, אותה עיבד פולנסקי לסרט זה, עלתה לראשונה בפריז. גם הסרט עצמו צולם בפריז, אך פולנסקי בחר למקם את הדמויות דווקא בניו-יורק, ולא בכדי. נראה כי המרחב משמש נקמה מתוקה אישית של פולנסקי ביבשת ממנה נאלץ לברוח כדי לא להאסר עקב האשמות על בעילת קטינה.
הדיון בתרבות האמריקנית דרך שני הזוגות מהווה גם ביקורת פוסט-קולוניאלית. ההתבוננות בהם מגלה כיצד החברה האמריקנית, המתיימרת לאחוז בתפיסות ליברליות, למעשה ספוגה עדיין בתחושות אורינטליסטיות בדבר עליונות המערב על "האחר". אחת הנשים מוצגת כסופרת העוסקת במלחמות עקובות מדם באפריקה. היא לכאורה שופעת הזדהות ואמפטיה כלפי הקרבנות המסכנים, אך למעשה הסרט מראה כיצד היא משתמשת במלחמות הללו כדי לבנות לעצמה זהות עצמית של אשה מאופקת ותרבותית, על רקע הניגוד. דרך המבט השטחי על אפריקה, הסרט מגלה כיצד הסטראוטיפ של האלימות עוזר לעולם האמריקני לבנות את עצמו כאנטיתזה. לפי הסרט, זהו שקר תרבותי. אומנם העולם האמריקני מבקש ליצור מראית עין "תרבותית", "מהוגנת" ו"רגועה", אך למעשה הוא עמוס באלימות, בדיכוי ובאומללות.
בחזרה אל חוקי הילדות
פולנסקי ורז'ה לוכדים את הצופים בתוך דירה קטנה ומחייבים אותם להתמודד עם נושאים שבחיי היום-יום היו מעדיפים לטאטא מתחת לשטיח. המרחב הקלסטרופובי שבו מתרחשים הארועים גורם רק לתחושת מחנק המוסיפה נדבך נוסף לסוגיות האקזיסטנציאליסטיות, ויוצר אצל הצופים תחושה מיידית של חוסר תכלית. גם הניסיון של הגיבורים לפתוח את החלונות כדי לאוורר את החדר אינו מועיל. התוצאה היא אווירה המדגישה את הבדידות, הניכור והקיום מלא סימני השאלה, כזו שנותרת דחוסה עד סצנת הסיום.
המפגש האלים בין הילדים הוא כאין וכאפס לעומת הדרך בה מתמודדים הוריהם "המתורבתים" עם הנושא. מבלי לפגוע בהנאה מסצנת הסיום, רק אומר שפולנסקי מוכיח גם בה, שקולנוען גדול איננו זקוק לדיאלוג כדי ליצור פאנץ' ציני. אחרי המלל הרב בסרט, שרובו ככולו מושתת על דיאלוגים בלתי פוסקים, סצנת הסיום, בה לא נאמרת מילה, מבהירה באופן חזק ומודגש את הפתטיות של עולם המבוגרים אל מול עולם הילדים, ומהווה קריאה לחזור אל אותם חוקים פשוטים המלווים את עולם הילדות. נראה כי תגובה יצרית מיידית ואמיתית ללא מעצורים, גם אם היא אלימה, עדיפה בעיני פולנסקי ורז'ה על המסכות של עולם המבוגרים המבקשות לכסות על ברוטליות טבעית הקיימת, לפיהם, אצל כולם.
