"אני חושבת שכולנו מחפשות סוג של בריחה מהמציאות, מהשגרה, אנחנו רוצות להישאב לעולם של פנטזיה. לעולם שהרבה פעמים הדמויות מגשימות שם דברים שאנחנו לא יכולות להגשים". ראיון עם דנה לוי אלגרוד, סופרת רבי מכר בז'אנר הרומנטי ארוטי
דנה לוי אלגרוד הוציאה עד היום 17 ספרים כמו סדרת ה"תשוקות" (2016-2014), "סחרור גורלי" (2016), דואט "קרח ואש" (2019), "פלר דה ליס" (2018), דואט "בין חושך לאור" (2017), וספרים נוספים. היא מוכרת ברשתות החברתיות כ"אם הטנקים". כל ספר משתייך לתת ז'אנר אחר כמו סדרת התשוקות שמספרות על כך שהעולם נחרב וחלק מהדמויות הצליחו לשרוד. דנה בת 42, נולדה במבשרת ציון, נשואה ואם לילד וילדה. בעברה הייתה בעלת משרד ליחסי ציבור וייעוץ תקשורת ומרצה ליחסי ציבור ודוברות במרכז הבין תחומי בהרצליה.
רגע מרגש במהלך שיחתי עם דנה היה הרגע שבו סיפרתי לה על כך שראיתי את עצמי באחת הדמויות שלה. ראיתי בדמות שלה, אמה, מתוך הספר "התמכרות" את עצמי ברגעים שאמה הייתה חולה בסרטן וכל הזמן פחדה שהסרטן שלה יחזור. היא הבינה שהמחלה שלה גרמה לה לאבד את החברות והאנשים שהיו מסביבה. כך גם אני, הרגשתי בתקופה שגילו לי תסמונת נדירה שאני סובלת ממנה עד היום. שיתפתי את דנה וסיפרתי לה על ההזדהות שלי עם אמה, עם כל מה שהיא עברה. נהניתי לקרוא את הסיפור שלה והוא עשה לי טוב וגרם לי להתגבר על קשיים עם המחלה שלי. בהמשך הריאיון שאלתי אותה את השאלה הכי קשה אולי שאפשר לשאול סופרת והיא: מי הדמות שהיא נהנית לכתוב עליה?
היא ענתה לי בביטחון שזה הגרמני המשוגע, הדמות הראשית השנייה בספר "התמכרות". דנה אמרה שבספר הקודם "התנגשות" היא בכלל לא חיבבה אותו, לא תכננה לכתוב עליו ספר, ואף אמרה שהיא הכריזה בכל מקום אפשרי ש"התנגשות" זה ספר בודד עם סוף סגור. אך אמרה גם: "מהרגע שסיימתי לכתוב את 'התנגשות', הגרמני המשוגע (ראלף) ישב לי בראש. הוא לא הפסיק להדהד לי בראש, הוא אמר לי שיש לו סיפור לספר, ואמרתי לו: 'אף אחד לא סובל אותך, אפילו אני לא סובלת אותך, אף אחת לא תרצה לקרוא עליך ספר'". דנה המשיכה ואמרה שהגרמני המשוגע לא נתן לה מנוחה ולבסוף החליטה לכתוב נובלה קצרה. כשהיא סיפרה לי על תהליך הכתיבה היא אמרה: "אני חושבת שבפרק השני כבר הבנתי שהוא הולך להיות אהבה גדולה מאוד שלי, הוא הדמות הכי צבעונית, הכי גסה, הכי נוראית והכי מדהימה באותה נשימה שכתבתי". הספרים "התנגשות" ובמיוחד "התמכרות" הם ספרים מיוחדים בגלל המסרים השונים שמועברים שם ואחד מהם הוא לאהוב את השונה גם כשקשה וגם כשמישהו מהם חולה, כמו בסיפורם של אמה והגרמני המשוגע. בהמשך שיחתנו דיברנו על כתיבה, בריחה מהמציאות וארוטיקה.
על מה את כותבת בעיקר? האם את כותבת כדי להעביר מסרים או כהנאה?
"קודם כל, אני כותבת כהנאה לגמרי, ואני תמיד כותבת את הספר שאני הייתי רוצה לקרוא. אבל כשאני מתחילה לכתוב ואני מכירה את הדמויות, ומתחברת אליהן ונשאבת לסיפור, אז מגיעים לי באופן לא מכוון מסרים שעוברים פשוט בספר ויוצאים אחר כך אל קהל הקוראות שלי. זה מסרים שגם אני מופתעת מהם. ואפילו יצאו לי מסרים מאוד חזקים של האני מאמין שלי".
מה גרם לך להתחיל לכתוב את ה"תשוקות" ("התשוקה לשרוד", "התשוקה לחיות", "התשוקה לאהוב", "התשוקה להאמין") ובכלל לכתוב?
"אף פעם לא היה לי חלום להיות סופרת. אחרי הצונאמי בתאילנד, אמא שלי סיפרה שלי על בחור שירד לצלילה וכשהוא יצא הוא ראה שכל האי נחרב והסיפור הזה שהיא סיפרה לי ישב לי בראש כמה שנים טובות ומדי פעם כשהייתי הולכת לישון זה היה מהדהד לי בראש. הייתי אומרת לבעלי שיש לי רעיון לספר וזה ממש מדגדג לי. שנראה לי שיש לי רעיון לספר. הוא היה אומר לי 'שבי, תנסי, תכתבי, את תפתיעי את עצמך', וזה לקח כמה שנים. אני זוכרת שישבנו ביום חמישי אחד ושתינו, ועוד פעם אמרתי לו על הספר והוא אמר לי: 'תקשיבי, אם לא תנסי, את תישארי עם תחושת החמצה כל החיים שלך. תפתחי את המחשב ותכתבי'. למחרת, השארתי את הילדים במסגרות ופתחתי את המחשב והקלדתי את המשפט הראשון: 'הכל שחור, אני משפשפת את משקפי הצלילה שלי'. מחקתי, הקלדתי אותו עוד פעם ומאותו רגע לא הפסקתי להקליד במשך 16 שעות רצוף".
כאשר התפרסמה התשוקה השלישית (התשוקה לאהוב) היא הבינה שזה נהיה כל כך גדול ושאב ממנה הכל ולכן החליטה להתמקד אך ורק בחלום שלה ובכתיבה שלה. היא עזבה הכל והיום היא סופרת ובעלת הוצאה לאור במשרה מלאה. זה כיף לדעת שלכל אחד יש את החלום הזה שאפשר להגשים.
למה לדעתך נשים קוראות ספרות ארוטית ורומנטית?
"אני חושבת שכולנו מחפשות סוג של בריחה מהמציאות, מהשגרה, אנחנו רוצות להישאב לעולם של פנטזיה. לעולם קסום. לעולם שהרבה פעמים הדמויות מגשימות שם דברים שאנחנו לא יכולות להגשים. אנחנו מרגישות שאנחנו חלק מהספר. התהליך שנשים עוברות בקריאה של ספרים רומנטיים וארוטיים הוא תהליך מאוד עמוק. אם לפני כמה שנים היה סוג של טאבו לדבר על ארוטיקה, היום זה נושא שיחה בין כל הנשים שאני מכירה. נוצרה פתיחות גדולה וזה משפיע על מערכות יחסים. על התשוקה עם הבן זוג. פתאום נשים לא מסתפקות רק בשגרה היומית והמינית שלהן, כל אחת מחפשת להוסיף ריגושים ודברים מסעירים לחדר המיטות".
אך ספריה של דנה סובבים סביב עלילה עם מסרים חשובים והאקטים המיניים הוא רק חלק מהרקע. לדוגמה, "לפני שהתחלנו" הוא ספר שיש בו סיפור אהבה חזק. אך גם מועברת ביקורת על החברה שצוחקת על הדמות הראשית הנשית שסובלת מהעובדה שאינה מסוגלת לשקר וחייבת לומר כל הזמן את האמת, והחברה מנצלת זאת.
מה גרם לך לכתוב דמות כזו, מה המסר שרצית להעביר בסיפור הזה?
"אני חושבת שהחל מ'התנגשות', כל הדמויות הראשיות שלי הן לא מושלמות. הן הכי מושלמות בעולם באופן שהן הכי לא מושלמות. כל אחת יש לה את השריטה שלה. את ה'פגם' שלה. וזה מה שהופך אותם ליותר מושלמות. כשהתחלתי לכתוב את 'לפני שהתחלנו' ידעתי שהדמות היא על הספקטרום. אני לא יודעת אם החברה מכחישה זאת אבל זה לא משהו שהיא מכריזה בגלוי. אני חושבת שעברתי איתה תהליך של להבין כמה מיוחדים האנשים השונים סביבנו וכמה המציאות שלנו הייתה משעממת בלעדיהם. כמה אור ויופי וכמה שמחה ותום, כל דמות מכניסה לחיים שלנו. כאבתי את הכאב שלה, וכל כך רציתי שהיא תזכה בדמות שתעריץ אותה. ושאנשים יעריצו אותה על הקסם שיש לה, וזה מה שקרה בספר.
"המסר הגיע לא במכוון אלא מתוך ההתאהבות שלי בדמות. וקיבלתי המון תגובות מנשים, אמהות לילדים על הספקטרום שמאוד התרגשו לקרוא את הספר. איכשהו הצליחו להסתכל על הילדים שלהם באופן אחר. אפילו להתפלל לדבר המדהים שהיא קיבלה בספר, שגם הילדים שלהן יזכו לקבל. אני חושבת שהצבתי איזושהי מראה לציבור של איך שאנחנו רואים אנשים שהם מעט שונים מאיתנו וכמה אנחנו צריכים לחבק, להעריך ולהעצים אותם. הספר הזה היה בונוס לקוראות שלי".
באיזה תת ז'אנר הכי נהנית לכתוב?
"נהניתי לכתוב את כולם ואני אוהבת את זה שאני כמו זיקית ומשנה את הצבע שלי כל הזמן ולא נתקעת בז'אנר ספציפי. אני אוהבת שאני מסוגלת לכתוב בהרבה תת ז'אנרים, בעיקר כדי לא לשעמם את עצמי. כל ספר הכניס בי את הרגש שלו. הספר שאני הכי גאה בו הוא הספר "פלר דה ליס" שהוא רומן תקופתי. כתבתי אותו אחרי תחקיר מעמיק של חצי שנה וכתבתי אותו בחרדת קודש, כי זה רומן שמתבסס על תקופה אמיתית. אמנם הסיפור לא אמיתי, אבל ההתרחשויות בו אמיתיות ולכן הייתי צריכה להיות מאוד מדויקת. זה הרומן שהכי בעט לי בבטן וזה יצא בין סיפורי האהבה הכי יפים שכתבתי, והייתי מאוד רוצה שהספר הבא שלי יהיה גם רומן תקופתי, בשביל לאתגר את עצמי עד הקצה, כי זה מאוד חשוב לי לאתגר את עצמי כל פעם מחדש".
איך את מרגישה כשאת כותבת ארוטיקה? את מרגישה שאת מעבירה איזשהו מסר לנשים צעירות על אהבה וסקס?
"אני חושבת שארוטיקה זו הכתיבה הכי אישית, ייצרית, ויש בה משהו קסום אבל גם לא צריך להגזים בה. לכן אני אומרת שאמנם הסיפורים שלי בז'אנר הזה, אבל העלילה כן מרכזית והארוטיקה היא רק התבלין. היא לא המרכז, הספר לא יהיה סביב הארוטיקה. הרבה יותר משמעותי זה המשחק המקדים, זה המתח ביניהם והציפייה לזה, זה משהו שלדעתי הרבה יותר חזק מהאקט עצמו. כמו בחיים האמיתיים. אני חושבת שהארוטיקה הזו שאני והקולגות שלי כותבות פותחות צוהר להרבה נשים להכיר דברים חדשים, לרצות להתנסות בעוד דברים. שזה דבר מדהים בפני עצמו".
דווקא בתקופת הקורונה, את חושבת שספרות ארוטית היא דרך טובה לברוח מהבעיות והצרות בשגרה?
"זאת דרך נהדרת. כל ספר, לא רק הרומן הארוטי. כל ספר הוא מפלט לעולם אחר, עולם קסום ומרגש. לפעמים עצוב, לפעמים שמח, לפעמים מצחיק. ספר זה בריחה. בריחה מדהימה".
מאיזה סופרים את מושפעת בכתיבתך?
"אני משתדלת בשנים האחרונות לקרוא מעט, כי יש לי את החשש שמשהו אחר שמישהו כתב יישאר לי בראש כאילו זה שלי. אני ממעטת בקריאה, אם אני קוראת, אני קוראת ספרים שהם לא בז'אנר הרומנטי ארוטי. אני בורחת לספרים תקופתיים או רומנים של מתח. לנסות שלא יהיה מצב בטעות שמשהו יישאר לי בראש. אבל את השראה שלי אני סופגת מהחיים, מסרטים, מסדרות, מאנשים, מכתבות בעיתון, מעלה שעף ברוח. ההשראה שלי מגיעה מכל כך הרבה מקומות שאני לא זקוקה לספרים שיהוו עבורי השראה".
מי קהל הקוראים שלך?
"נשים בעיקר, למרות שיש לי הרבה גברים קוראים. אני רוצה לומר מגיל 18 ומעלה, אבל היום כבר נראה לי שיש לי גם קוראות יותר צעירות. יש לי גם קוראות בנות 90 וכל אחת תופסת וקוראת את הספר שמתאים לה".
מה היעדים הבאים שלך? מה עוד את רוצה להגשים? גם בארץ וגם בחו"ל?
"אני רוצה לכתוב עוד המון ספרים במלא תת ז'אנרים שונים. התשוקות שלי תורגמו לאנגלית והתברגו ברשימות רבי המכר בחו"ל. אני רוצה לתרגם ספרים נוספים ולהפיץ אותם בעולם. ואולי, מי יודע אם תבוא ההזדמנות הנכונה והמתאימה, הייתי רוצה סדרה נחמדה לתשוקות. למרות שהליהוק יהיה בלתי אפשרי".
שיתפתי את דנה בכך שאני גם אוהבת לכתוב ושאני מרגישה שהדמויות שלי תמיד נשארות איתי בכל שלב בחיים שלי. שאלתי אותה מי מבחינתה הדמויות שתמיד יישארו איתה. "כל הדמויות יישארו", השיבה, "כי כל אחת הפכה להיות חלק חשוב בחיים שלי. הן בלתי נשכחות. הן חיות איתי. יש סיטואציות מסוימות שאני ממש יכולה לדמיין שיחות איתן ואיך הם היו מתמודדים עם אותן סיטואציות".
לאחר שאמרה זאת, ציינתי כי בזכותן היא לעולם לא תרגיש בודדה. "לגמרי", ענתה דנה, "אבל זה גם לסיים לכתוב ספר, זה לעבור משבר. כי זה תהליך פרידה ויש בזה עצבות, ובשביל זה אני משתדלת להתחיל מהר מאוד לכתוב משהו חדש כדי להתגבר על הפרידה הזו ולא להישאב אליה".
האם את רואה את עצמך כחלק מהתרבות הישראלית?
"אני חלק בלתי נפרד מהתרבות הישראלית. אם עד לפני כמה שנים תעשיית הספרות בארץ עיקמה פרצוף נוכח העלייה של הספרות הארוטית, היום אף אחד לא יכול להתעלם מזה, זה הספרים שתמיד מדרגים בראש רבי המכר, וזה הספרים הלוהטים ביותר גם מבחינה צרכנית. אנחנו כאן כדי להישאר. אנחנו חלק מהתרבות, אף אחד לא יכול להוציא אותנו".
