חביתה במיקרוגל, כן. זה הזיכרון הראשון שלי מעולם האוכל. הייתי בת עשר בערך, חופש גדול, המקרר היה מלא וריק גם יחד. רציתי להכין משהו בעצמי, בלי להפשיר נקניקיה בלחמנייה כמו בדרך כלל, אבל בום! נפלה עלי שכינת האוכל פתאום. שמעתי מישהו לוחש לי "נו את ילדה גדולה עכשיו והבית ריק, פרגני לעצמך!" החשק העז לבשל, להיות אדון לעצמי השתלט עלי. ומה אפשר לבשל כשאת כל כך קטנה ובקושי מגיעה לשיש? עשיתי מה שידעתי שצריך לעשות, הכנתי את השטח, התקשרתי לאמא.
ברקע תקתוקים והמולה של משרד של מבוגרים נשמעים מעבר לקו. אמא שואלת מה אני רוצה לאכול, כאילו היא פה לידי ותכף תכין בעצמה. אני עונה "חביתה", הכי פשוט שיש. ואז באה השאלה הגדולה מכל, "אבל רגע, את יודעת בכלל להפעיל את הכיריים?". לא אמא, אני בת עשר ואש זה מפחיד אש וכפתורים זה מסובך לי. אמא שמעה את המחשבות והחלה בהסבר, עוברת אתי על כל כפתור ואומרת שצריך ללחוץ על שני כפתורים בו זמנית "ועכשיו את לוחצת תוך כדי שאת מסובבת, הבנת?" ניסיתי, באמת שניסיתי.
תחושת האכזבה שלה עלתה ונהיה לי חשוך בעיניים או כך לפחות הרגשתי. אבל אמא היא ניחמה ובאה להצלתי, "אז אני יודעת! תקחי את הביצה, תערבבי טוב טוב עם כפית שמן בקערה, לקחת? עשית? יופי! עכשיו תכסי עם צלחת קטנה מעל ותכווני את השעון במיקרו לחצי דקה, דקה אבל תשגיחי בסדר?" השגחתי. בעיני רוחי כבר ראיתי את המיקרוגל עולה באש ואותי על סף בית יתומים שרק קראתי עליו בספרים שלא לגילי. אבל שום דבר מזה לא קרה. המיקרו צפצף, את הצלחת הרמתי בעדינות, מחכה בשקיקה לראות מה קרה שם. זה נראה כמו חביתה, זה מה שקרה שם. נראה בול כמו חביתה על מחבת מינוס הקצוות השרופים שאני אוהבת. חתכתי מלפפון ליד, שמתי כפית גבינה לבנה ואכלתי. טרפתי את זה. בפעם הראשונה בחיי אכלתי ארוחת צהריים שלי שאני הכנתי.
