למרות האיומים מצד מיסטיקנים פסיכיים שחזו את חורבן העולם לקראת סוף השנה הבא עלינו לטובה, האפוקליפסה האמיתית התרחשה דווקא על מסך הטלוויזיה של ארצנו הקטנה. בשנה האחרונה המטיר עלינו המסך הקטן מבול של תכניות זבל שמעלות בנו את הרצון העז לחזור אחורה בזמן אל סוף השנה שעברה, כדי לגלות ש2012 זה באמת סוף היקום. רק ככה בעצם היו נחסכות מאיתנו כמה תכניות טלוויזיה גרועות שאפילו אורן זריף לא יכל לחזות מראש.
כמעט כל מה שיצא השנה במדינת הלבנט היה גרוע (ויסלחו לי יפי הנפש הפטריוטים, אבל יש לי הוכחות). לאחר בדיקה קפדנית גיליתי שהטלוויזיה הישראלית מדשדשת הרבה אחרי מדינת השְׁמַנַת היתר – ארצות הברית. הם משמינים כי הם יושבים בבית ורואים טלוויזיה איכותית! ואילו אנחנו מפנים זמן לעשות ג'וגינג בפארק כי אין לנו מה לראות. אז מי צוחק על מי? להלן המסקנות:
הדיזסטרים:
מקום 5: נשואים פלוס גרסת הלבנט. זוכרים את אל באנדי? אשתו פגי ושני הילדים קלי ובאד (ההוכחה הרשמית לכך שגם זוג הורים שאין בניהם שום קרבה ביולוגית לא מבטיחה הצלחה גנטית). זוכרים כמה אהבנו לצחוק על מוכר הנעליים החביב עלינו? שחולם בסוף היום לחזור לבית אוהב ולארוחה חמה, אבל מתפשר על אשתו הג'ינג'ית ופחית בירה? אכן, נוסטלגיה. בישראל של 2012 החליטו שמה שעבד טוב באייטיז ובניינטיז רלוונטי גם עכשיו, ועשו רימייק "לנישואים פלוס". לשם כך גייסו את ליאור אשכנזי, דורית בר אור, נועה וולמן, וילד אלמוני לתפקיד באד, עד פה בסדר. אבל מסתבר שאותה איכות ממורמרת שעבדה טוב אז, נתקעה אי שם בעבר יחד עם אוספי המוזיקה של היטמן. והיום היא מרגישה קצת כמו לבקש מחבר מסטיק ולגלות שיש לו רק אחד, והוא כבר בפה שלו. לעוס. נקודה לשיפור- תלמדו מהאמריקאים ותכו בברזל כל עוד הוא חם, אם כבר ממחזרים אז לפחות שהמוצר יהיה טרי עיין ערך "המשרד".
מקום 4: עניין של זמן מודל 2012. באמת שנצבט לי הלב. בשיר הפתיחה של הסדרה, שהפכה לקאלט, נאמר: "קח אותו לאט את הזמן, העולם עוד יחכה בחוץ…". וואלה, באמת הזמן טס לו וממש לא שמנו לב שעברו עשרים שנה בהן העולם התקדם ודמויות הסדרה לא. המודל המחודש מחזיר את החבר'ה מהתיכון, לפגישת מחזור בגיל 40. אפשר להפסיק פה, הפואנטה הושגה. מכאן אפשר רק לרדת. וייצמן, מרקוביץ', דנה ושרון, כמה אהבנו אתכם בניינטיז, במכנסי הג'ינס ובעיות גיל ההתבגרות. אבל באמת אותן בעיות בגיל 40 פלוס בתוספת ילדים ומשכנתא?! אומנם מרקוביץ' כבר קירח לגמרי, אבל לפחות הוא מצא כיוון בחיים, ווייצמן (לנצח המתבגר הבעייתי) עדיין שומר על התלתלים, אבל מצב העו"ש שלו נראה כמו ראשו של חברו הטוב. על הבנות לא נרחיב יותר מידי, כי חוץ מבוטוקס באמת שום דבר מעניין לא קורה אצלן. המסקנה הסופית, לכו לפייסבוק כדי להתעדכן במצב החברים מהתיכון, אין צורך להפוך את זה לסדרת טלוויזיה.
מקום 3: דייט בחשכה, וטוב שכך. גם למקום השלישי התברגה הפקה ישראלית, אלא מה? הקונספט לתכנית נראה על פניו דיי טוב; מכניסים שלושה רווקים ורווקות, לווילה מאובזרת ונותנים להורמונים להשתולל, והכל על בסיס משיכה שבנויה על דיבורים ונגיעות קלות מבלי שהמתמודדים יראו האחד את השנייה. למה בחושך אתם שואלים? אה, המוחות היצירתיים ניסו להגות טוויסט בעלילה. במקום לייצר עוד תכנית דייטים שטחית שמבוססת על מראה חיצוני, הלכו הפוך על הפוך והגו קונספט "מרענן"; תכנית שטחית שמתבססת על משיכה גופנית (מעלה בי פלאש-בק מהיר ל"זה מה יש". דודו טופז מתהפך בקברו) אבל בחושך. מה שנותן דרור לכל הסטראוטיפים האפשריים לעוף חופשי. במקום שהמתמודדים יתעניינו בתחומי העניין השונים של בני המין השני, הדבר היחיד שמעניין אותם זה המראה החיצוני שמוסתר. "יש לה קול של שמנה" אמר אחד המתמודדים על בחורה יפיפייה וסקסית להחריד, "היא בטח תוקעת לאפות". הבחורה מצידה התעצבנה על השטחיות וחוסר תשומת הלב שנתן לה במהלך הדייט, בכתה קצת, ובכל זאת בחרה באותו בחור עם אינטליגנציה רגשית של שלולית באמצע אוגוסט. זה היה הרגע שבו החשכתי את הטלוויזיה.
מקום 2: חי בלה-בלה לנד. אני חייבת להודות שהרעיון מצא חן בעיניי; להוציא את ה"מפגעים" מהארץ ולשלוח אותם לעשות פדיחות בחו"ל. משרד ההסברה הישראלי לתשומת לבך, נועה תשבי אאוט, מאיה בוסקילה ואלי זולטא אין.
מקום 1: גולסטאר. how low can you go? הצפייה בגולסטאר מזכירה לי תצפית זואולוגית בגן חיות. חוץ ממשחקים של אגו גברי והרבה אורן זריף אין בה כלום. אבל, והאבל הוא גדול במיוחד, הכלום הזה עושה משהו. לא מעט אנשים אינטליגנטים נופלים ברשתה דווקא בגלל שלא קורה הרבה על המסך ואפשר פשוט לבהות בו ללא הצורך לחשוב. בגלל שאנחנו (לפחות אני) אנשים אינטליגנטים שלא נפלו ברשתה המרושעת של גולסטאר, היא זוכה במקום המפוקפק בראש המצעד של הדיזאסטרים! כי ככה זה כשנגמרים הרעיונות לריאליטי חדש, ממחזרים. ואפילו אין פרס כספי בסוף המנהרה. עושה חשק לזרוק בוטנים על המסך ולראות איך הבבונים יגיבו.
http://www.youtube.com/watch?v=BaRODnCMo3g
אח, חברים מעבר לים, תודה על גלגל הצלה והאינטרנט המהיר. מה היינו עושים בארצנו הקטנה ונטולת התקציבים לסדרות טלוויזיה בלעדיכם. הישועה כתמיד הגיעה ממערב והוכיחה Anything We Can Do, They Do Better.
המאסטרים:
מקום 5: מד מן. הסדרה היחידה שגרמה לי להצטער שלא נולדתי בתקופה הנכונה. למרות שיווין הזכויות, המחשבים, הקידמה, ושאר תולדות המודרנה שבעזרתם הפכו החיים לעוגת קצפת, על כל אלה הייתי מוותרת תמורת יום אחד ב'mad world' של דון דרייפר. הסדרה המופתית שב-2012 חתמה את עונתה החמישית, מרימה לעיני כולם אצבע משולשת ומראה שבהתאם לרוח התקופה אותה היא מייצגת גם היא בעניין התחלות חדשות. כשכל הציפיות שנבנו אצל הצופה במשך העונות הקודמות נהרסות (כמו הגזרה החטובה של בטי), מד מן ממציאה את עצמה מחדש ומוכיחה ש-1966 זה הזמן הכי טוב להיות צעיר. לאחר טלטלה קלה, אנחנו נפרדים מדמויות שלמדנו לחבב בסתר (ליין ז"ל) ומקבלים את מד מן בלוק חדש. מי שלא יעמוד בקצב, יפול למטה אל מדרכות ניו יורק הקשוחות, ממש כמו האיש שבפתיח הסדרה.
מקום 4: Homeland. למה לא אמרת שאחותך טובה ממך? בשונה מסדרות אחרות שעשו אמריקניזציה ואיבדו כל קשר לפורמט המקורי, הומלנד מצליחה לשמור על דמיון לאחות הגדולה חטופים, אם כי בשינויים קלים. הטראומות הן על בסיס שונה וכל תרבות מתמודדת עם מה שכואב לה. אצל האמריקאים הפצע המדמם הוא מאז 2001, כשבחורצ'יק עם טורבן גדול החליט לשחק אותה טייס וכנראה לא שם לב שיש מולו בניין (או שניים). התוצאה של הפלופ הזה ידועה מראש ומאז משמשת כמצע פורה לשלל יציאות טלוויזיוניות לא רעות בכלל. הקהל הישראלי מצידו כנראה ממש אוהב לחטט בפצעים של אחרים, כי הבאזז שרץ ברשת נוטה לטובתה של הגרסה האמריקאית, למרות שגם חטופים נותנת פייט מוצלח למדי (לפחות בשני הפרקים האחרונים של העונה השנייה). אבל, כמו שקורה במשפחות הכי טובות האחות הקטנה לקחה ובגדול.
מקום 3: אימפריית הפשע. חשבתם שהיסטוריה זה משעמם? אז חשבתם! החוק היבש מעולם לא היה רטוב יותר. בHBO, כבר מזמן הוכיחו שהם יודעים לעשות טלוויזיה בצורה יוצאת דופן, ואימפריית הפשע היא מדרגה נוספת בדרך לשליטה טלוויזיונית מוחלטת. השמות בושמי וסוקרסזה שמזוהים לרוב עם הקולנוע (סופרנוס כבודך במקומך מונח), ודווקא המעבר למסך הקטן מרמז על יצירה רצינית ומושקעת, שמוכיחה את עצמה כל פרק מחדש. היא בונה ציפייה לקראת לגימה קטנה מההיסטוריה, ממש כמו וויסקי טוב שיורד בגרון תוך שהוא ממלא את החלל בחום סמיך, עשיר וחושני. אין פלא שאלכוהול היה מצרך הכרחי במאה ה-20. אימפריית הפשע, מוצר הכרחי ל-2012.
מקום 2: בנות. הסדרה שמוכיחה שגם בלי הרבה תקציב, אפקטים ממוחשבים, מכות, דם ופשע בהחלט אפשר לעשות טלוויזיה איכותית. "בנות" מתהדרת בדיאלוגים שנונים עם אווירה קלילה ומרעננת, שהופכת אותי מבחורה צינית ודי מיושבת לצינית יותר כמו לנה, רומנטית כמו שושנה, הרפתקנית כמו ג'סה וקצת מאותגרת כמו מארני. לאחר כל ההשתפכויות האלו, לא נותר לי אלא להודות שמה שמקפיץ את "בנות" לראש הרשימה זאת ללא ספק היוצרת לנה דנהם, שמביאה את הדי.אן.אי האישי שלה למסך הטלוויזיה. כנראה שבגופה המוכשר זורם דם כחול, כי התוצר הסופי משובח ומתאים בהחלט ליורשת העצר של המצעד.
מקום 1: המלכה שעל הכס – משחקי הכס. המאסטרית הרשמית של 2012 ממתק הכרחי לשנה לא קלה בכלל. מבצע עמוד ענן שפקד את ארצנו, החזיר אותי למחוזותיה הנפלאים של הטוענת לכתר, לאחר שהסתיימה עונתה השנייה והותירה טעם של עוד. הסדרה המופתית שמתבססת על ספריו של ג'ורג' ר"ר מרטין, מתהדרת בתקציב ענק (כ-150 מילון דולר לעשרה פרקים) וזה בדיוק מה שמרחיק אותה מפנטזיה בינונית למתבגרים לסדרת קאלט. בינינו, זה בלתי אפשרי לתרגם תוכן בעל רבדים עמוקים שכאלה למסך הקטן בלי עזרה מהתותחים הגדולים של הוליווד. העלילה הבדיונית שופעת בסצנות אלימות קשות וסקס גרפי על גבול הפורנו (עם נגיעות של גילוי עריות). אלה שזורים היטב אחד בשני ומתבלים את התמה המרכזית של הסדרה – המלחמה על כס המלכות. אינטריגות מלכותיות, עומק ומסתורין הופכים אותה לסדרה שתופסת בקרביים ולא מרפה. כל פרק (על 50 הדקות שלו) נגמר בקוצר נשימה ותחושת אובדן קלה (מה כבר נגמר? לא!). אכן, מלכה.
לרגל תחילתה של השנה החדשה המצב נראה די אופטימי, אולי המצב הביטחוני לא ישתנה, והבחירות הקרבות לא יביאו את הגאולה המיוחלת, אבל הדבר הטוב ביותר מחכה לנו ב-2013, עלייתה של העונה השלישית והכל כך נחוצה של משחקי הכס.
