לפני כמה שבועות, עניתי על בוחן "לאילו שני בתים ב'הארי פוטר' אתה שייך". אמנם לפי שאלון מצנפת המיון הרשמי אני שייכת לבית הפלפאף, שטבעי מאוד שישתלב עם גריפינדור או רייבנקלו, אבל באותו הרגע החלטתי שלעזאזל עם זה, אני רוצה דווקא שילוב עם סלית'רין. לבסוף באמת קיבלתי את מה שרציתי, הרלדיקה שמסמלת את סלית'רין, בצבע ירוק לימון עם חיה שנראתה כמו שילוב מאוד מחמיא בין נחש לגירית, אבל משהו בדרך לשם הרגיש לי לא נכון. התוצאה הרגישה לי קלה מדי להשגה, כאילו זו איזושהי תכנית כבקשתי (אחת השאלות בבוחן אפילו שאלה מפורשות לאיזה שילוב אני רוצה להתקבל), וזה אכזב אותי. התחושה הזו חזרה אליי ברגע שנכנסתי להצגה של תיאטרון "גשר", "במנהרה". בכניסה לאולם הקהל קיבל פתקים מיוחדים, שאותם צריך היה לשלשל לתוך אחת משתי תיבות הצבעה כדי לקבוע אם סוף ההצגה יהיה טוב או רע. ברגע האחרון, החלטתי לשמור את הפתק שלי לעצמי. אמנם פגעתי לעצמי בחוויה, אבל הרגשתי שהפעם מקרה "הארי פוטר" לא יחזור על עצמו (ספוילר: הסוף הנבחר הפעם היה הסוף הרע).
כשחושבים על זה, יש משהו מאוד ישראלי בבחירות, והגיוני שתיאטרון שמנסה לשנות את הקו שלו ישתמש דווקא בהן. עד עכשיו תיאטרון "גשר", שקם ב-1992 על ידי עולים מחבר העמים, פנה בעיקר אליהם. אבל בחיים, כמו בחיים, הכול משתנה עם הזמן. העולים של אתמול כבר נמצאים עשרים שנה בארץ, הילדים (והנכדים) שלהם כבר גדלים להיות ישראלים לכל דבר, והומור אירופאי קצת פחות מדבר אליהם. התוצאה כבר פורסמה בריאיון עם מנהלי תיאטרון "גשר", אלי זוהר ולנה קריינדלין לעיתון "ישראל היום": תיאטרון "גשר" מפסיד כסף. כשזו העובדה, לא פלא שהנהלת התיאטרון החליטה לשנות כיוון ולפנות ללב הישראליות העכשווית עם הצגות כמו "תל חורף", "בזעיר אנפין", "תמונות מחיי נישואין" (הפקה משותפת עם הקאמרי) ועכשיו גם "במנהרה", שכתב רועי חן וביים עירד רובינשטיין.
אם כבר ישראליות עכשווית, אז הצגה על הסכסוך הישראלי פלסטיני והמצב בעוטף עזה. יותר נכון – סיפורם של הגיבורים שמחפשים את הישראליות, כל אחד בדרכו. שני חיילים ישראלים, צליל (עידו מוסרי) הוא חייל בשירות סדיר שמסתיר את העובדה שאבא שלו פעיל שמאל ידוע, ויפתח (מיקי לאון) הוא המפקד שלו, קצין מילואים שמפספס את בת המצווה של הבת שלו; ושני לוחמי חמא"ס, הישאם (פיראס נסאר) שניהל רומן עם צעירה ישראלית, ומנצור (יובל ינאי) שמת בדקות הראשונות של ההצגה. שלושת הגיבורים שהצליחו להישאר בחיים תקועים במנהרת תופת על גבול עזה, ומחכים לחילוץ. עד אז הם מעשנים חשיש (הרבה חשיש), מפרים את אמנת ז'נבה, מתחרים על מי מהם יותר מוצלח ובעיקר מגלים שיש ביניהם יותר קווי דמיון ממה שנדמה.
"במנהרה" היא הצגה שמצליחה להוציא את כולם מגוחכים – צה"ל, חמא"ס, האו"ם, פוליטיקאים משני צידי המפה, טלוויזיה ישראלית, נשים וגברים (ובינינו, מה יותר ישראלי מלתת לכולם בראש?). היא מצליחה לגעת בכל הדברים הכי בסיסיים שמרכיבים ישראלי עכשווי, החל מהיצמדות למהדורת החדשות (חלק מתפאורת ההצגה הוא שלט זוהר שעליו רצים מבזקי חדשות ברצף, שזה גאוני) ועד למצב בשטח (אציין כאן את הסצינה האדירה בה הפוליטיקאי הישראלי והפוליטיקאי הפלסטיני זורקים אחד על השני כדורי נייר, כשברקע נשמעים פיצוצי רקטות ומאירים זרקורים בצבע אדום. המעברים בין המתרחש במנהרה לבין מה שקורה בחוץ (ובעיקר בתוך הטלוויזיה) חכמים ומדויקים מאוד. אמנם מדי פעם נראה שההצגה מנסה לרדת נמוך מדי עם ההומור, ותעיד על כך כמות בדיחות הסקס והשואה שהיא מכילה. בנוסף, היא מכילה מעט אי דיוקים, למשל כשיפתח איכשהו מצליח לקום אחרי שעשו לו ח"ע רוסי ברגל, דבר שהוא בלתי אפשרי במציאות. על דבר אחד קשה להתווכח: "במנהרה" היא הצגה מאוד ישראלית. נראה כי מנהלי תיאטרון "גשר" ראו את האור בקצה המנהרה ומצאו את הדרך הנכונה לכיוון הישראליות.
