מדינת ישראל רגילה לאסונות: פיגועים, מלחמות, טילים. אבל אסון הכרמל שונה מאסונות אחרים. אין מאחוריו מארגנים 'רשמיים'. זו מלחמה של הטבע מול האדם הקטן. במלחמה הזאת עברו יותר מדי ימים ואבדות עד שהטכנולוגיה ניצחה את הטבע. ישראל מחשיבה עצמה כמדינה מפותחת מבחינה טכנולוגית, אך למעשה השריפה כובתה בסופו של דבר רק על ידי מטוס ה"סופר טנקר" וכוחות בינלאומיים. אמנם הכוחות הישראליים היו בתמונה, אך בלי שני הדברים האחרונים הללו, קשה לתאר מה היה קורה.
מדינת ישראל עוסקת באופן תדיר בפעולות הנצחה. לעיתים אף יותר ממדינות אחרות. מבחינה ממלכתית נראה לעיתים כי הדרך הנכונה ביותר להנציח את המת ואת המקום שבו נהרג היא על ידי הצבת אנדרטה לזיכרון ולהנצחה. סגנון האנדרטאות והאיקונוגרפיה תורמים גם הם להנצחת המת. מצד אחד, האנדרטה תעוצב לרוב לפי אופי וסביבת המת ובכך תמחיש את מותו בדרך הראויה כביכול לו ולמשפחתו, ומצד שני, ניתן לראות כי האנדרטאות בנויות לרוב בצורה נוחה ויפה, ובכך משקפות את רצון הממשלה ליצור מראית עין בה כולם רואים כיצד המדינה תורמת לשימור זיכרון האירוע. כך גם האנדרטה שתבנה לזכר אסון הכרמל.
האנדרטה תוקם במורדות הכרמל, על השלוחה המזרחית של "עיקול המוות" בו נשרף כליל האוטובוס ובו הצוערים ומספר שוטרים. היא תשתרע על ארבעה דונמים, ותיבנה בצורה של עיקול, בדיוק כמו "עיקול המוות". היא תסמל את האבל, אך גודלה וצורת העיקול שלה, שנפתח אל האופק, ימחישו גם את הצורך בהמשכיות, בחיים.
מבנה כזה כרוך בהשקעה גדולה מאד של כסף ועל כך כמה תהיות. מדוע נפגעי השריפה אינם מקבלים עזרה מהמדינה לשיקום מעונם הפרטי, ומדוע המדינה מעדיפה מונומנט במקום עזרה אמיתית? נפגעי השריפה נדרשים לשקם את ביתם ומושבם הקודם מכספם האישי ומזמנם, בכמיהה נואשת להחזיר את המקום המוכר והאהוב שהיה ביתם לפני השריפה. מבחינתם, הקמת אנדרטה חשובה פחות מאשר עזרה כלכלית, או עזרה בשיקום הנוף בכרמל. בעבר אנדרטאות היו בעל ערך אידיאולוגי מובהק. הן נבנו על רקע החלוציות והנכונות להקריב למען מדינת ישראל, ובכך גם השפיעו על אזרחי המדינה בתחילת דרכם. בספר "אנדרטות לנופלים בישראל" (1993) נותנת אסתר לוינגר מספר דוגמאות לאנדרטאות בעבר. כך למשל, עוד לפני קום המדינה, אהרון מלינקוב הקים בתל חי בשנת 1934 אנדרטה לזכרו של יוסף טרומפלדור. האנדרטה התקבלה ביישוב ובארץ כולה כביטוי למצוינות צבאית, לדרך החיים של טרומפלדור ולמותו, שהפך כבר למיתוס. האנדרטה, כמו אנדרטאות אחרות, מילאה תפקיד חברתי ומשפיע על הזיכרון הקולקטיבי בישראל. היא הפכה סמל לקולקטיב בעצמו. ישראל מוקפת באנדרטאות לציון גבורה ומלחמה, אולם נשאלת השאלה האם יש בארץ אנדרטאות לאסונות טבע כמו האנדרטה שעתידה לקום? וכן, למה חשוב למדינה לבנות לאסון כזה אנדרטה? ולמען איזו אידיאולוגיה שנחבאת לה בין הלבנים מוצעת האנדרטה המרשימה הזו?
את אסון הכרמל אפשר היה למנוע אם המדינה הייתה מוכנה לשריפה בסדר גודל כזה ואם היה תכנון נכון של מערך כבאות האש. כאשר המדינה מחליטה על אנדרטה לזכר ההרוגים, הדבר כמובן נוגע ללב, אולם במבט ביקורתי ניתן לתהות האם אין המדינה ממהרת להקים אנדרטה כדי להנציח בזיכרון הקולקטיבי את מעשה הגבורה של הכבאים ובכך לטשטש את רשלנותה, שכן קשה שלא להתקומם מול האירוניה: כספים רבים יושקעו באנדרטת זיכרון, בזמן שאנשים שאיבדו את בתיהם חיים עדיין בלי קורת גג ראויה, ובזמן שמערך הכבאות עודו כושל.
וכך, בעוד הממשלה מנסה לשווא לעצב את הזכרון הקולקטיבי של אסון הכרמל כסיפור של הנצחה וגבורה, אנחנו, משלמי המיסים נשלם שוב לממשלה חשבון שלא בחרנו לשלם, על זילות חיי אדם בידי הממשלה עצמה, ועל ניהולה הכושל. ואילו תושבי הסביבה שבתיהם נהרסו, ימשיכו באינספור מכתבים למדינה, בבקשות דרישות ותחינות, שתיקח אחריות גם על אלא ששרדו ומנסים להשתקם. מוטב היה אילו מדינת ישראל היתה משכילה להעביר את כספי האנדרטה אל האזרחים שניצלו ואל מערך הכבאות, ובכך עוזרת באמת לאלו שזקוקים כעת ליד מושטת.
