אבא שלי לא הולך להגיע ליום הפתוח של המחלקה לתרבות, הפקה ויצירה בספיר. וטוב שכך. אצלנו בבית אין דבר כזה הומואים, שמאלנים או ערבים. הפעמים היחידות שהמילים האלה נשמעות הן רק מבעד למסך הטלוויזיה. האמרות שהשתרשו אצלנו בבית הן "הומואים זו מחלה, שמאלנים אלה חבורת פרזיטים שמוכנים למכור אותנו למען מדינה פלסטינית וערבי טוב זה ערבי מת." ככה חונכתי, ככה גדלתי וזו הייתה דרך ההשקפה שלי בחיים.
אבל אז הגעתי לספיר. ובספיר, ברוך השם, יש מלא הומואים, שמאלנים וערבים. שאלוהים ישמור. לא יכולתי לדעת את ממדי התופעה עד שנכנסתי לאחד השיעורים שבו לימדו אותנו שכאשר אוהדי בית"ר צועקים "מוות לערבים", זה אמור להיות משהו רע. אני לא ראיתי את זה בתור משהו רע. להפך. יומיים לאחר מכן הגעתי למשחק הקבוצה האהובה עלי, ישבתי על הטריבונה וצעקתי בכוונה מלאה את אותן מילים.
מאוחר יותר הוזמנתי ביחד עם כל שאר הסטודנטים במחלקה ליום "סולחה" לאור העובדה שאחד ממרצי המחלקה, בני ציפר, הואשם לרעה כשאמר שהמימונה זהו חג פרימיטיבי. אני, כסטודנט, מרוקאי ובן אדם לא ייחסתי יותר מדי חשיבות לעניין. מבחינתי, בני ציפר היה סתם פרובוקטור זול שקרוב לוודאי משתחצן בעובדה שהוא שומע אופרה בזמנו החופשי כמו איזה נאד נפוח. דרך אגב, אני עדיין חושב ככה.
אבל אז הכרתי אותה. היא הייתה סטודנטית ערביה שנהגה לחייך אלי בכל פעם שעברתי לידה. אחרי כמה זמן הבנתי שמדובר פשוט בבחורה נחמדה. לאט לאט למדתי להכיר אותה ואת סיפור חייה, ולפני שידעתי מה קורה – היינו יושבים ביחד בערבים ומעבירים דאחקות בזמן שידורי "האח הגדול". לפתע לא רציתי לרצוח אותה. האמת היא שנהניתי בחברתה.
הזמן עבר והקשר התהדק. בילינו יותר זמן ביחד ובשלב מסוים הבנתי שזה קשר שהוא יותר מסתם קשר סטודנטיאלי. ואז הגיעה השעה. בני ציפר שלח אותנו – הסטודנטים של שנה ב' במחלקת מו"לות בתואר לתרבות, הפקה ויצירה – למצוא את הרעיון האולטימטיבי לכתוב עליו למען "מעמול 2011". לא יכולתי לחשוב על סיפור טוב יותר מזה של חברתי החדשה. פניתי אליה והיא הסכימה לעזור לי.
ישבנו ביחד ערב אחד והיא סיפרה לי את כל הדברים שרצתה לספר. ראיתי אותה נבוכה, שמעתי אותה צוחקת, הבטתי עליה כשהיא הסמיקה והרגעתי אותה כשהיא הייתה נסערת. בדרך כזו או אחרת הסיפור לבסוף נולד. "הקבב היהודי" שמו. בסופו של דבר הסיפור לא נכנס לגרסה החדשה של מעמול. אבל הרווחתי אחלה של חברה ואחלה של מוסר השכל.
אז היישר מתוך אמריקן איקס, אני נותן גם לכם במתנה כמה מילים שמצאו חן בעיני: "כנראה שזו הנקודה שבה אני כותב לכם מה למדתי, נכון? ובכן, המסקנה שלי היא ששנאה היא מטען. החיים הם קצרים מדי בשביל להיות עצבניים כל הזמן. זה פשוט לא שווה את זה. דרק אומר שתמיד טוב לסיים עבודה עם ציטוט. הוא אומר שמישהו כבר אמר את זה הכי טוב שאפשר, אז אם אתה לא יכול להתעלות מעליו, גנוב ממנו ותצא גיבור. אז בחרתי ציטוט שאני חושב שתאהבו. 'אנחנו לא אויבים, אלא חברים. אסור לנו להיות אויבים. למרות שתשוקה יכולה להיות מאומצת, אסור לנו לפרק את חבלי האהדה. התוים המיסטים של הזכרון עוד יתנגנו כאשר נגע שוב, כמו שאמור היה להיות, על ידי המלאכים הטובים של יצרינו'."
ולאבא שלי אני אומר: "אבא, אל תהיה כזה, אל תהיה נקניק – תהיה קבב יהודי".
"גבול הדעת", יום מחלקה העוסק בגבולות יתקיים בשני הקרוב, ה- 6/6, בין השעות 14:00-09:00.
