צמד שחקני וודויל מגשימים את חלומם ומתקבלים להפקת סרט הוליוודי. מאושרים ונרגשים הם יוצאים להרפתקת חייהם שהופכת במהרה לסיוט. מתוך רצון נואש להצליח, ג'ורג' רנדי מאבד את היכולת להבחין בין מציאות לדמיון, ובין עצמו לבין הדמות שאותה הוא מגלם בסרט ההוליוודי. בכך, הוא מחריב את ההזדמנות של חייו ושל חיי אשתו מרי.
שלושה שחקנים מאנסמבל "מעבדת פיס תרבות דימונה" בולטים בהפקה הזאת: חנית כהן מור-יוסף המשחקת את מרי, אשתו של ג'ורג' רנדי, שצופה באימה כיצד בעלה הורס את הזדמנות חייה ויורד מהפסים. כהן מור-יוסף פורטת על מיתרי הרגש של הצופה במשחק העדין והמדויק שלה. שחקן נוסף הוא יעקב זדה דניאל בתפקיד מורכב ותובעני של רנדי. זדה מצליח ליצור דמות של שחקן תמים, נואש, שלא מוותר ונאבק להגיע לשלמות משחקית כדי להגשים את החלום של מרי ושלו ובעיקר כדי לא להיכשל ולאכזב אותה. הוא מגיע לקצה, עד שגם הקהל תוהה האם זה השחקן או הדמות. ואופיר נהרי, בתפקיד שחקן המשנה המנוסה והמשופשף, הנבל בסרט ובהצגה, מוכיח שוב שאין גבול ליכולות שלו. היכולות הפיזיות והמעברים הווירטואוזים שלו מכשפים.
תיאטרון או אמנות
המבנה החדש של המעבדה שנחנך השנה, הוא קופסה שחורה. בכל הצגה האולם משנה את צורתו. הפעם נבחרה במת מסלול שחצתה את הקהל לשניים ועליה פסי רכבת הנמתחים מצד אחד של הקלעים לצד השני. על המסילות, נכנסו ויצאו קרונות רכבת: פעם הקרון הוא דירה בניו יורק, פעם מזחלת המפלסת את דרכה בשלג ופעם הוא סט הסרט שבו מרי וג'ורג' משתתפים.
עבודת הווידיאו המצוינת השלימה את ההצגה: על הבמה, ג'ורג' ומרי מנסים להישמע להוראות הבמאי שמוקרנות על המסך. בקטעי המעבר ישנן סצנות של סרט אילם המצולמות בשחור-לבן, ופרגמנטים באנימציה צבעונית מתוך תודעתו של רנדי שלאט לאט מאבד את שפיותו.
במשך שנה שלמה, עבד האנסמבל של נועה רבן קנולר על ההפקה "גירסת הבמאי". שעות של אימפרוביזציות וחזרות עובדו למחזה הסופי. הסיפור, שלכאורה רחוק ממעבדת פיס תרבות דימונה, הוא מטאפורה נפלאה לתאטרון בארץ; מרוב רצון להצליח ולהיות הכי גדולים וטובים, התאטראות בישראל התנתקו מבסיס מהותם – אמנות, והפכו למכונות משומנות המייצרות בידור לוועדי עובדים. לכן יוזמות כמו מעבדת פיס תרבות דימונה הן מבורכות כל כך.
עוד אלף מעבדות
"גירסת הבמאי" מצליחה לסחוף את הצופים לעולם המחזה, רבן קנולר משתמשת בכל האמצעים התאטרליים עד תום. הקפדתה על יוצרים מהשורה הראשונה בהחלט משתלמת. התלבושות, התפאורה, הווידאו והמוזיקה המקורית של אופיר נהרי עשויים היטב ומפתיעים את הקהל.
ועדיין, זאת לא הצגה מושלמת, התפאורה היפה של סשה ליסיאנסקי (מגדולי מעצבי התפאורה בארץ) דרשה תפעול מיומן, ונדמה היה שהשחקנים נאבקים בה. השחקנים עבדו ללא הגברה וטקסטים רבים אבדו בחלל, המעברים בין הסצנות היו מסורבלים במידה מסוימת – אבל אלו הסתייגויות קטנות, משום שבמהות-בעיקר, המעבדה מקיימת את ההבטחה שטמונה בה – קבוצת תאטרון שעובדת יחד, באמצעים האיכותיים והטובים ביותר על מנת ליצור אמנות.
הבעיה היחידה שעולה ממעבדת פיס תרבות דימונה היא שצריכות להיות עוד אלף מעבדות כאלו בארץ. קבוצות שיקבלו מימון, תמיכה וחופש אמנותי ליצור הצגות שלא מתפשרות על האיכות ולא נוצרות בלחץ של זמן, תקציב וצורך להפקת מוצרים מסחריים. עוזי דיין, יו"ר מפעל הפיס, הבטיח בדיוק את זה בדברי הברכה שלו בפרמיירת ההצגה. ניתן רק לקוות שיעמוד במילתו.
"גירסת הבמאי" – מבוסס על עיבוד חופשי של הסיפור השישי מתוך "שלוש עשרה מקטרות" מאת איליה ארנבורג.
