אני רוצה לדבר על דוד גרוסמן האינטלקטואל והסופר. ושתי הקטגוריות הללו מכילות זו את זו במקרה זה, משום שגרוסמן גם משמיע קול ציבורי, לא רק בספריו – אלא גם ברשימותיו בעיתונות ובנאומיו הפומביים. הוא אינטלקטואל ישראלי, אחד ממעטים, משום שהמילה הזו הפכה לשם גנאי בתרבות הישראלית. והוא הבהיר לי מה משמעות המושג הזה, מה הוא תובע מאיתנו ומעצמו, וגם מה מחיריו.
אינטלקטואל הוא אדם שמספר סיפורים.
גרוסמן מאפשר עוד נקודת מבט, כך בפשטות. מאפשר את אפשרות הסיפור דרך עיניה של דמות אחרת ממה שאנחנו מורגלים או מותנים לסמן "כדמות ראשית"; ממיקום אחר של מספר – שאינו תמיד יודע כל; מזווית עלילתית שלא נלקחה בחשבון, משום שהיא מסכנת את הידע העצמי שלנו. כן, אינטלקטואל חייב להיות במידת מה סופר, משום שהוא דורש לנסח קול וסיפור שלא סופר, או לא סופר כך. הוא מערבב את המילים הקיימות, שההקשר הנתון מראש שלהן כבר מטשטש את משמעותן.
הסיפור על העציר הפלסטיני, שהושלך ממכונית השוטרים בשטחים, ומת בצד הדרך. "סיפור קטן – כבר שמענו על כאלו", כותב גרוסמן, ועכשיו נספר אותו מחדש: לא דרך העיתון, הממשלה, המשטרה, בית המשפט, כלומר דרך הסיפור הפוליטי המשותף.
סיפור חלופי
נספר אותו מחדש, נדמיין את שהתרחש בניידת, מנקודת המבט של הפושעים, ואחר כך של הקורבן. הכותב לא יודע דבר, כי הידע כבר כבול בגבולות מראש, נתון תחת צנזורה (מה אנחנו רוצים לדעת, מסוגלים לדעת, איזו ידע מצוי מחוץ לתחום, כי הוא לא תואם את מה שברשותנו) – אלא מדמיין, רק מדמיין, כי הדמיון מאפשר לנו גישה אל האנושי.
וברשימה "על השתיקה", ביחס לאיום האיראני' השאלה שגרוסמן שואל היא מדוע לא מספרים? מדוע לא משמיעים סיפור חלופי? "מדוע שרים ובעלי תפקידים בכירים בזרועות הביטחון – בהווה, לא רק כאלו שסיימו את תפקידם – אינם קמים ואומרים את דברם".
אפשר לעזור להם לנסח סיפור חלופי, מעבר לגבולות הנאמנות למערכת, צריך לתבוע זאת מהם. ומדוע אנחנו, הקוראים, לא מבינים שמה שמסופר לנו הוא סיפור, שאפשר לספר אותו אחרת, ושהצמצום של מנעד הפרשנות לסמכות האוטומטית של "העובדות", כלומר מה שאומרים לנו שהוא העובדות – עלולה לגרום מחר לאסון.
מהי נשמת אפה של הספרות?
כבר אמרו חכמים, שהמציאות היא בדיון שהשכיח מאתנו את עובדת היותו בדיון. לכן ה"מציאות" היא ערמומית יותר, וכוזבת יותר מהסיפור הבדיוני: הסיפור מציג את עצמו כאפשרות בעולם, כמסתבר; "המציאות" היא גם סיפור, אבל היא משקרת לגבי הסיפוריות שלה – היא מעמידה פנים הרמטיות, סמכותיות, משוכנעות בבלעדיותה. היא, כמו כל שקר, חרדה ללא הרף שתתגלה במערומיה.
גרוסמן, מתוך כוח הדמיון לבדו, כלומר מתוך היכולת לראות מעבר להעמדת הפנים, מהחרדה ומהשכנוע העצמי, מספר מחדש את המציאות – משנה אותה במילותיו, על כך הוא לעתים משלם את המחיר – כשהוא פותח למולה סיפור חלופי.
הפעולה הזו – לספר סיפור חלופי – היא גם נשמת אפה של הספרות; זה מה שהספרות מספקת לנו. אך היא גם נשמת אפם של ההומניזם, של הדמוקרטיה ושל המוסר האנושי, ושל המוסר היהודי. ואנחנו צריכים את דוד גרוסמן, שיזכיר לנו את זה מזמן לזמן, בספריו וברשימותיו. כל כך קל לשכוח.
הדברים נאמרו במסגרת "פסטיבל דרום" שהופק על ידי המחלקה לתרבות, יצירה והפקה במכללת ספיר
*צילום תמונה ראשית : דורון גרינוולד
