זה הערב הכי נוצץ בשנה. טוב, אולי לא הכי נוצץ, אבל אחד לפני. טקס פרסי גלובוס הזהב שמתקיים כל שנה בחודש ינואר אולי לא סיפק לנו שערוריות עסיסיות במיוחד, אבל הוכיח שגם 76 שנה אחרי הוא עדין מעניין ואפשר ללמוד ממנו דבר או שניים על היומיום שלנו. עובדה, אנשים מכל רחבי העולם נשארים ערים כדי לראות מי זכה.
גלובוס הזהב, הטקס השני בחשיבותו, מסמן את תחילתה של עונת הפרסים הנוצצת בהוליווד. הפורמט די פשוט: נעשית חלוקה לקטגוריות, לפי סוגה ולפי מין, נבחרים חמישה מועמדים בכל קטגוריה ובסוף יש מנצח אחד. קצת כמו תוכנית ריאליטי, רק שכאן לא הקהל בוחר את המנצח, אלא קבוצה של כ-90 חברים באיגוד העיתונאים הזרים בהוליווד. האיגוד הוקם ב-1943 וכולל עיתונאים וצלמים מ-55 מדינות שונות. ללא ספק שהפסלונים המוזהבים שהוענקו מנבאים לרוב את שעתיד לקרות בהענקת הפסלון החשוב מכל – האוסקר. אבל השאלה החשובה היא מי הזוכים האמתיים של הטקס? והאם הטקס הוא שמרני, או בעצם חתרני?
בדומה לטקסים נוספים בהוליווד, אפשר להסתכל על האירוע כשומר הסף של התרבות האמריקאית שמכתיבה מה נכון, מה טוב ומה כדאי לראות. כמו בכל שנה הטקס מלווה בסיקור תקשורתי נרחב לפני האירוע, במהלכו ואחריו. במובנים רבים הטקס אמור לייצג את הלך הרוח החברתי של התקופה. אבל האם זה באמת כך? הדעות חלוקות. השנה המועמדים לזכייה היו, בין היתר, סרטים וסדרות שהדמות הראשית היא אישה חזקה, גיבור על אפרו-אמריקאי, וזמר הומוסקסואל שמת מאיידס. מרפרוף קל על רשימת המועמדים והזוכים אפשר להרגיש סוג של נחת: הנה, אנחנו חלק מחברה מקבלת, פחות גזענית ויותר ליברלית. מעין תחושת קתרזיס, כי כולנו רוצים להרגיש יותר טוב עם עצמנו.
בעבר הזוכים היו דמויות של גברים, לבנים, יפים ונכונים, שעושים את כל מה שצריך אבל הגורל מתאכזר אליהם (אבל בסוף הם מנצחים, כמובן). אבל היום הגיבור הוא מורכב, לא בהכרח יפה ונכון, הוא מגיע משולי החברה והוא לא תמיד מנצח. והכי חשוב, יותר קל להזדהות איתו. כי הוא בעצם גם קצת אנחנו.
היו שאמרו שקמפיין ME TOO# עשה את שלו, ושעכשיו אפשר לראות את הפירות שלו. אבל אם מסתכלים על טקס גלובוס הזהב השנה, נראה כי הוא רק הוכיח את הלך הרוח החברתי האמתי ששורר. אנחנו רוצים לראות את עצמנו על המסך בצורה מסוימת: אנחנו מצפים מהטלוויזיה ומהקולנוע שיציגו את האדם הפשוט והאנונימי, ואם לא האנונימי אז את זה שאנחנו יכולים להעריץ, ושייתן לנו להרגיש שגם אנחנו יכולים להיות במקום שלו.
אז הטקס באמת היה מרשים וקרו בו דברים שעוד לא ראינו על המסך, וההוכחות קיימות שחור על גבי זהב: מנחת הערב הייתה סנדרה הו ("האנטומיה של גריי", "להרוג את איב") אישה ממוצא אסייתי, הראשונה מזה מספר רב של שנים בטקס. את פרס דמות המשנה הטובה ביותר קטף מהרשלה עלי ("ספר ירוק"), שחקן אפרו-אמריקאי שהתאסלם. אז הנה, ההוכחות על השולחן – רוב הפרסים אכן הוענקו לסרטים ולדמויות שמעצימות את המוחלש, את המיעוט, וכמובן את האישה.
כמובן שאי אפשר לדבר על טקס גלובוס הזהב ה-76 מבלי להתייחס למנצח בקטגוריית סרט הדרמה, "רפסודיה בוהמית". למי שפספס, מדובר בדרמה ביוגרפית על להקת קווין אבל מתמקד בעיקר בדיווה האמיתית, פרדי מרקורי (ראמי מאליק). או במילים אחרות, שחקן אמריקאי ממוצא מצרי בתפקיד זמר הומוסקסואל שמת מאיידס. סרט מרגש עד דמעות (ולא רק למעריצי קווין).
אבל לפני שנוכל להתרווח בנחת בכיסאות, כדאי לעשות סקירה קצרה של אלה שבתכלס לקחו את הגלובוס הנחשק הביתה. גלן קלוז ("אישה") זכתה בקטגורית השחקנית הטובה ביותר על תפקיד "האישה של", העוזבת את בעלה לאחר שנים שהייתה בלתי נראית. ובשיר המקורי ביותר זכה Shallow ("כוכב נולד") שליידי גאגא הייתה שותפה בכתיבתו. אבל מי שעומד מאחורי אותן זכיות הם אותם האנשים שזכו גם לפני 76 שנים ¬- גברים לבנים. גם בקטגוריות של השייכות כביכול לנשים, מסתתר גבר שבמובן כזה או אחר אחראי על הזכייה. מתוך חמישה סרטים המועמדים לסרט הדרמה הטוב ביותר ישנם חמישה שחקנים גברים ראשיים, למעט ליידי גאגא המופיעה לצידו של בראלי קופר. מאחורי הליברליזם, לכאורה, שאפיין את הטקס השנה, בעלי הכוח בתעשייה הם עדיין גברים חזקים (ולבנים) שמזכירים לכולנו מי בעלי השליטה האמיתיים. בריאן ג'י סינגר ("רפסודיה בוהמית"), ביורן רונגה ("האישה"), פיטר פארלי ("ספר ירוק"), בראדלי קופר ("כוכב נולד") והרשימה ממשיכה. כלומר, כמעט כל סרט או סדרה שמציגים דמות מקבוצה מוחלשת, בוימו או הופקו על ידי גברים לבנים.
במובנים רבים אפשר להגיד שמאחורי הקלעים של התעשייה לא השתנה הרבה, ומי שנמצא בעמדת כוח הם עדיין אותם הפרסונות ששומרים על מעמדם ומאיזה מין וצבע הם כבר לכולנו ברור. אבל אפשר גם החיובי של העניין: שכן הפוקוס לא היה (לרוב) עליהם, אלא דווקא על הליהוק המעניין ועל התכנים השנויים במחלוקת. כלומר, מצד אחד, אמנם מי שעמדו בראש ההפקה הם גברים לבנים כמו פעם ושום דבר לא השתנה, אבל מהצד השני, הם לא בדיוק כמו פעם, אם מתייחסים לתכנים שהם יוצרים.
אז אחרי הכל אולי עוד מוקדם להספיד או להלל את תוצאות קמפיין METOO# ואת ההשלכות שלו על החברה (והאם יש תוצאות בכלל?), כי אולי אנחנו בעצם רק מתחילים לראות ניצנים של שינוי? או שאולי אלה לא ניצנים אלא ניסיון להרגיע את החברה שצועקת לליברליזם? ואולי בעצם שום דבר בכלל לא השתנה? נחכה ונראה.
