אחרי חמישה ימים בלו"ז מעייף של מילואים, נשברתי. בכל יום ביליתי, או יותר נכון נכלאתי, עשר שעות בתוך נגמ"ש עם עוד שבעה גברים מזיעים. התאמצתי להוכיח את יכולות הריצה שלי, לצד מאה גברים שהביטו בי ברחמים בכל פעם שקצת התנשפתי וזרקו הערה שוביניסטית בסגנון "תתחשבו בה, היא לא כמונו".
ניסיתי להישאר קשובה בזמן ההרצאות בכיתה, יחד עם גברים שזה עתה סיימו את האימון ולא שמעו על ההמצאה הגאונית שנקראת דיאודורנט, ובסיום כל יום נאלצתי לשמוע את שיחות החולין על המשחק האחרון של ברצלונה, על התמונות העדכניות שהעלתה חן טל, ו"להתפנק" יחד איתם על קפה שחור שרוף.
כיוון שהייתי האישה היחידה בפלוגה, זכיתי לחדר אקסקלוסיבי ומבודד במגורי הטירוניות. בסיומו של היום החמישי הגעתי לחדר מותשת. התרגשתי מסיום השבוע הקשה שעבר עלי ויצאתי לעשן. פגשתי בפינת העישון את אחד החיילים שיצא בהצהרה "אני לא מבין למה מביאים אותך למילואים האלה!". האמת שגם אני לא כל כך הבנתי. למה אני צריכה לעשות מילואים יותר משלושים ימים בשנה? ולמה אחרי שנים של שירות סדיר, בו הקפידו על "השילוב הראוי" שמונע כל הזדמנות למפגש פוטנציאלי בין גבר לאישה, אני נמצאת בשירות מילואים מוקפת ביותר ממאה גברים?
להגן על נשים? אולי ההיפך
לא שהייתה לי בעיה למלא את החובות שלי, אבל לא הבנתי מה בדיוק התפקיד שלי, ולמה חובתי להימצא במסגרת שאני לא מביאה בה תועלת? חוק המילואים שהתעדכן בשנה שעברה, צמצם באופן מסיבי את מכסת ימי המילואים. מסתבר שיש חוק שנועד "להגן" על נשים. בזמן שלגברים קיצצו באופן מסיבי את מספר ימי המילואים, החוק החדש מונע קיצוץ בימי מילואים של נשים, ונותן עדיפות לשימור נשים במערך המילואים על פני גברים ששירתו ביחידות השדה.
אז אם החוק הזה באמת מגן עליי, למה הרגשתי שאני נמצאת כבר שנתיים במתקן כליאה? למה סוחבים אותי לעוד שבוע מילואים בהם אני לא עושה כלום? מסתבר שלא סתם הרגשתי כאילו נענשתי, אני באמת פושעת, פושעת שלא הביאה ילדים אחרי גיל 25, שלא התחתנה עד גיל 24, ולכן מישהו צריך ללמד אותי לקח. זה נשמע כמו קונספירציה, אבל ברגע שחושפים את הנתונים והחוקים, מבינים שיש כאן מערכת שמשתמשת בכל ארגז הכלים שבראשותה על מנת להשיג שליטה בדמוגרפיה בכלל ובעיצוב והגדרת תפקיד האישה בפרט.
חוק המילואים לנשים קובע כי נשים רווקות עד גיל 24 נקראות למילואים. אם האישה נישאה עד גיל 24, היא לא תיקרא לשירות מילואים. אך אם היא פספסה את המומנטום, היא תיאלץ להיות פעילה במילואים עד הילד הראשון, או לחילופין עד גיל 38. מסתבר שנשים שלא הביאו ילדים עד גיל 28, נמצאות בבעיה חמורה יותר מאלו שלא הספיקו להתחתן עד גיל 24.
כיוון שאם הן לא ילדו עד גיל 28, הן לא רשאיות לצאת משירות המילואים. כלומר, אם אישה הביאה ילד בגיל 30, היא תמתין עד גיל 38 ורק אז תשתחרר משירות המילואים. אז למה נועדה מערכת החוקים הסבוכה הזאת? למה אין חוק אחד שיגדיר שאישה שנישאה, או לחלופין ילדה, רשאית לצאת משירות המילואים בכל גיל? התשובה פשוטה – צריך לשמור על הסדר.
המטרה – לשמור על הסדר
לא לחינם יש מערכת חוקים סבוכה; נשים נתקלות לא פעם באותם חוקים שנראים "מתחשבים" לכאורה, אך בפועל פועלים כמניפולציה שבאמצעותה ניתן לשלוט על הסדר הדמוגרפי והסדר המשפחתי. והנה כמה דוגמאות לכך: במעמד זיכוי מס שלישי מסתבר שלא כולם זכאים לקבל מענק שווה. אישה מעל גיל 23 ללא ילדים לא זכאית לקבל מענק. וזה לא נתון מוסתר, זה לא נכתב בכוכבית קטנה בסוף מגילת החוקים. זה כתוב באותיות גדולות תחת הכותרת "מי זכאי לקבל מענק מס?"
מעבר למענק המס, התעוררו גלים לאחרונה בגילוי הפער הקיים בין זכויות נשים לגברים במסגרת המוסד לביטוח לאומי. מאותם נתונים משתקף כי נשים לא נמדדות באותם קריטריונים עם הגברים; אישה שלא הביאה ילדים היא פושעת, גבר ללא ילדים הוא סך הכל קורבן של אישה לא תקינה.
להשוות אישה לאיש
איך כל זה קורה מתחת לאף שלנו? הרי יש חוקים שמטרתם להגן על נשים, הבעיה שאף אחד לא קורא את החוקים האלו, ואין התגייסות לעדכונם. כך למשל נקבע חוק בשנת 1951 שנקרה "חוק שיווי האישה". נשמע טוב, רק שכבר בתחילתו מתגלה בעיית ניסוח. "מטרתו של חוק זה, כפי ששמו מעיד עליו, היא להשוות אישה לאיש ולמנוע ולעקור אפליה משפטית שהיא לרעת האישה."
הנה כאן לפנינו, באותיות גדולות שחור על גבי לבן, נחשפת האפליה עצמה – להשוות אישה לאיש. כלומר, אישה מטבעה לא שווה לאיש ויש צורך להשוות אותה אליו באמצעים מלאכותיים שישענו על חוקים. לא נכתב להשוות בין אישה לאיש, אלא, להשוות אישה ל-איש. מילא, נגיד שהרטוריקה במשפט מעלה שאלות, אבל מה לגבי החוק עצמו? איך הוא באמת עוזר נשים?
גם כאן נחשפת מניפולציה. "המדינה תתגייס לממש את זכויותיהן הטבעיות של נשים" נכתב בחוק, כאילו שיש לנשים זכויות טבעיות שונות ונבדלות משל גברים. אז על אילו זכויות מדובר? כמובן שזה קשור בזכותנו הטבעית כנשים להיות בהריון. המדינה קבעה כי היא תסייע בסבסוד של מרפאות רבייה וטיפולי פוריות, אך היא לא תסייע בשום אופן בסבסוד של אמצעי מניעה, ויתרה מזאת, נקבע כי בפני כל הפסקת הריון תעמוד ועדה שתאשר את התהליך. כנראה שהמדינה ממש צריכה שליטה ברחם שלנו הנשים. אחרת לא יהיו חיילים שילחמו, לא יהיה מאזן דמוגרפי שווה וכמובן לא יהיה מי שישלם את המיסים.
ומה קורה בעולם הנאור?
למען האמת, אני מבינה את הרצון לגידול דמוגרפי. בהתחשב בהיסטוריה של העם היהודי, אנחנו בהחלט צריכים לחזק את המדינה. אבל אולי הגיע הזמן לעודד נשים ולא להעניש אותן? הנה לדוגמא, בנורבגיה אישה זכאית לחופשת לידה של שנה בה היא תקבל 70% משכרה השנתי ובארבעת החודשים הראשונים תקבל גם מענק. בשוודיה כל אחד מההורים זכאי לצאת ל-18 חודשים של חופשת לידה, והגבר אפילו חייב לממש לפחות שלושה מתוך 18 החודשים.
בפינלנד מעודדים זוגות צעירים לצאת לירח דבש, והמדינה מבטיחה סבסוד. גם בדנמרק שווה לתמוך בדמוגרפיה, כיוון ששם אישה שהביאה מעל שלושה ילדים תקבל מענק לידה כפול. הפורטוגל נשים הרות מקבלות חניה צמודה בכל מרכז מסחרי, תור נפרד בסופר או במוסדות ממשלתיים ובנקים ובנוסף הן זכאיות להנחות משמעותיות ברשתות הקניות ובשכר הדירה. ומה מקבלת אישה בישראל שלא ילדה? עונש! היא תמשיך לעשות מילואים, לא תקבל החזרי מס ולא תהיה זכאית לזכויות יתרה מול ביטוח לאומי.
ללא ספק, המילואים פתחו את עיניי לתופעה רחבה יותר שחושפת פרקטיקות מניפולטיביות מתחת לפני השטח. המפקד שאחראי עליי בטח לא מכיר את החוקים, וקרוב לוודאי שאין לא באמת מושג למה עדיין קוראים לי למילואים למרות שאני לא עושה כלום. עצתי בעניין – חסכו בכסף; חוקים שנקבעו בקדנציות הקודמת של הרמטכ"לים לדורותיהם חייבים להשתנות. המדינה רוצה שנשים יביאו ילדים, בוא נתחיל עם זה שהמדינה תיתן קרקע יציבה לזוגות צעירים. מחירים הוגנים ואפשרות למחייה תחת קורת גג הגונה במדינה שלנו.
השתמשו בכסף של כל אותן נשים חסרות תפקיד או תועלת במערך המילואים, ותנו אותו לנשים שזה עתה ילדו. תסבסדו אמצעי מניעה לנשים מתחת לגיל בגרות, לפני שהן יחוו טראומה ויחליטו להימנע מהריון לשארית חייהן. תחזקו את מערך הבריאות למען נשים הרות, ונסו לחזק את האישה עם מענק קטן גם לאורך ההיריון. ובשום פנים, אל תאלצו נשים להתמודד עם מאה גברים ביחידת מילואים, תאמינו לי, זה לא מעורר כל חשק.
