בקבוקים

"א נ ס ט ס י ה" הוא צעק וכל הברה מילאה את מעט המקום שנותר בחזהו הנפוח. "תביאי עוד בקבוק לג'נטלמנים". אנסטסיה צעדה לכיוונו, מפזרת צליל עקבים בדממה ששררה בחדר. גופה היה ערום למחצה, מעוטר בבגדי עור קצרים ומגוחכים. כל הגברים שישבו מסביב לשולחן הפוקר עקבו אחר תנועותיה במבט רעב. היא התכופפה ולחשה באזנו "אליח'ו זה שלושת אלפים שקל בלאט, לא חבל על כסף?" אליהו סיבב את פרצופו והצליב אִתה מבט. ביד אחת הוא אחז את לחייה בכוח ועם היד השנייה גרף ז'יטון מערימה שהרוויח לפני רגע ודחף אותו לתוך חזיית העור המתפוררת שלה. הוא לא הרפה את אחיזתו ונישק אותה בכוח על השפתיים שהיו מכווצות מכורח האחיזה. "אם הייתי רוצה טיפים הייתי הולך להיות זונה כמוך. עכשיו תביאי עוד בקבוק פטרון לג'נטלמנים".

באותו הלילה חזר אליהו הביתה עם ג'יפ נוצץ של טויוטה וארבעת אלפים דולר במזומן. הוא היה שיכור מטקילה ומעצמו עד שלא הצליח להתמודד עם השקט ששרר בבית. הוא נכנס לחדר השינה והדליק את האור. אשתו התעוררה בבהלה, הוא קפץ עליה בנשיקות והתחיל להתפשט ולרקוד בחדר. "פרח אנחנו עשירים יא פרח" הוא צעק תוך שהוא זורק עליה פריטי לבוש שנדפו ריח של סיגריות ואלכוהול. "תיתן לי לישון" היא אמרה לו באדישות, לא מתרגשת מהתקף המאניה השבועי שלו. "ואם אתה כל כך עשיר תקנה אוכל הביתה כי הבנות שלך כבר נראות כמו שלד".

הוא התקרב למיטה וסימן לה לבוא לרקוד אתו, "צוחקים אתך יא פרח. מה קרה? את לא יכולה לשמוח קצת עם בעלך?" "אין לי חוש הומור יותר" היא ענתה לו ואחרי שנייה הוסיפה "אכלתי אותו מרעב בשבוע שעבר כשהפסדת את המשכורת שלי בקלפים". הוא יצא מחדר השינה וחזר עם כיכר לחם לבן ובלי חיוך. הוא הושיב אותה על המיטה ודחף לה לפה פרוסה אחרי פרוסה, ככל שהיא בכתה יותר הדמעות ריככו את תחושת היובש של הלחם. עד שעלתה השמש לא נותרו עוד בביתם פרוסות לחם וגם לא דמעות.

הוא עצר בתחנת הלוטו הקבועה שלו וביקש מעזרא שתי חפיסות סיגריות ומצית. הכיסים שלו היו נפוחים ממזומנים. הוא החליט שהיום ימלא את המקרר ואחר כך ילך ויפתיע את הבנות בבית הספר, עם שקיות שוקו ופיתות עם זעתר לכל הכיתה. הוא הוציא חבילת שטרות מקופלים כדי לשלם על הסיגריות והתפתה לבקש גם שני כרטיסי גירוד. בשעה אחת וחצי, בזמן שעדן וספיר היו כבר בדרכן הביתה, הוא עוד ישב בתחנה עם אצבעות שחורות, בקבוק וודקה וערימה של כרטיסים מגורדים. כשהכיסים שלו התרוקנו ממזומנים, עזרא תחב לו לכיס שתי סוכריות על מקל בצורת תרנגול וטפח לו על השכם, "זה לילדות כפרה עליק, יאללה לך הביתה, חאלס עם השטויות". הוא התנדנד כל הדרך חזרה ממרכז העיר עד לבית החשוך, כשהגיע נישק את הבנות בשנתן. לפני שנרדם הוא מילא את המקרר בשני תרנגולים מסוכרים.

"פ ר ח" הוא צעק מהמיטה, כבר שלושה ימים שהוא מסרב לצאת אל הרחוב. אם לא סימה אשתו הוא כבר היה מת שם מפצעיו או מרעב. "תביאי לי בקבוק קולה, אני מתחנן, רק קולה עיניים של אבא. נשבע לך אני יאכל אחר כך". סימה יצאה מהחדר אל הבית הריק. האנשים שנתנו לו פנסים סגולים וכוויות בכל הגוף, היו גם אלה שלקחו ממנו את הטלוויזיה, הספות, מכונת הכביסה וכיסאות העץ מהמטבח. במקרר היו עוד כמה בקבוקי קולה, קרטונים ממסעדה סינית וגלידות של בן אנד ג'ריס. שאריות מארוחת השחיטות שהוא עשה כמה ימים קודם לכן בעקבות ערב מוצלח בפוקר. סימה עשתה כל מה שהוא ביקש, אבל לא החליפה אתו מילה. גם הבנות סירבו לדבר אתו, אבל פחדו לא לענות לו אם הוא פנה אליהן. אחרי שבוע, בשעה שסימה החליפה לו קומפרסים קרים, היא הודיעה לו שהיא רוצה למכור את הבית ולעבור לגור רחוק. הוא נישק לה את הידיים והבטיח לה שהוא הפסיק להמר. עד שהפצעים החלימו לגמרי הבית כבר עמד למכירה והחיים שלהם היו ארוזים בקרטונים בדרך לחיים חדשים באילת.

הם שכרו דירה קטנה עם מרפסת ונוף לים. מדי שבת היו נוהגים ללכת לבילוי משפחתי בהרים או בחופים הדרומיים של העיר. הים האדום עזר לצבוע את החיים החדשים בוורוד, האוויר הצחיח ייבש את הדמעות והשעמום היה התרופה של אליהו מעצמו ומההימורים. די מהר הוא מצא עבודה קבועה כשומר בבית ספר יסודי. סימה עבדה בבקרים במכולת ומדי פעם הייתה עושה בייביסיטר על תינוקות בשכונה, עדן למדה גלישת רוח ואפילו זכתה בכמה מדליות, וספיר מצאה נחמה בדולפינים וניצלה כל אחר צהריים פנוי כדי להתנדב בדולפינריום.

כשמלאו לעדן שנים-עשר אביבים החליטה המשפחה לערוך מסיבת בת-מצווה חגיגית בביתם. שכנים, חברים ומשפחה רחוקה הגיעו לדירתם הצנועה באילת. אחרי שנים בלי אלכוהול, אליהו לגם במינון כמה כוסות יין אדום והרגיש איך הוא מתמלא אהבה ואושר. הוא ישב במרפסת עם כמה דודים כשעדן קראה לו בהתרגשות להגיע לטקס פתיחת המתנות בסלון. בנות הכיתה שלה הפתיעו אותה בברכה מקורית. למשפט "החיים קצרים אז אל תשכחי לקחת פסק זמן" הוסיפו חפיסות של שוקולד תואמות, ולברכה "מזל טוב עד מאה ועשרים" התווספה מעטפה עם מאה ועשרים כרטיסי מזל לגירוד. החגיגה הייתה מוצלחת, סימה הייתה יפה בעיניו והבנות נראו לו מאושרות במיוחד. בשעה שכולם כבר ישנו, הוא עוד ישב בסלון עם אצבעות שחורות, בקבוק יין ריק וערימה של כרטיסים מגורדים, כשהגיע לכרטיס הלפני אחרון הוא זכה ב- 500,000 שקלים חדשים.

הוא הדליק את האורות והעיר את כל הבית בצעקות התרגשות, "פרח אנחנו עשירים, יא פרח". סימה והבנות התעוררו, אליהו הרים את עדן על הכתפיים וכל הבית צחק ורקד. בבוקר הוא נסע במונית למרכז העיר. הוא החליט שבכסף שהרוויח יקנה לעדן גלשן רוח חדש. הוא עצר בתחנת הלוטו כדי לפדות את הפרס, קנה חפיסת סיגריות ומצית והתפתה לעשות משחק אחד במכונת הימורים שלא הכיר מעולם. הוא בילה שם את כל אחר הצהריים, גם את אחר הצהריים שלמחרת וגם את זה שאחריו. לסימה הוא סיפר שהוא הפקיד את הכסף בתוכנית חסכון לבנות. לעצמו הוא סיפר שזה סימן של מזל טוב ושהפעם הכל נמצא תחת שליטה.

הדרך מתחנות הלוטו אל שולחנות הפוקר המעופשים של העיר הדרומית הייתה קצרה. הוא מצא שם אנשים מגוונים כל כך עד שהוא הצטער שלא הכיר אותם קודם. עברייני צמרת, תיירים, נערי שוליים, עובדים זרים, חיילים בחופשה, מסתננים מצרים ונערות ליווי שהגישו משקאות בבגדים מינימאליים. הוא הכי אהב את החיילים, בכל פעם ששיחק לו המזל היה דורש מהנערות שיביאו עוד בקבוק טקילה פטרון וכולם לבקשתו היו מריעים יחד "כל הכבוד לצה"ל" לפני כל שוט.

באחד הלילות, אחרי שבועות של הפסדים, הוא ניצח סיבוב חזק ומיד קרא לאחת הנערות לשולחן. הוא דחף לה לחזייה ז'יטון שמן ושלח אותה לדרכה עם כאפה בטוסיק ודרישה לבקבוק פטרון. בנג'מין, שהיה תייר שאיבד בהימורים את הכבוד ואת הדרכון הבלגי שלו, הציע לו לשמור על הכסף "אליהו טנק יו סו מאצ', אבל לא רוצים שותים, עדיף אתה נותן כסף בבית במקום טקילה". אליהו חיכה שהנערה תגיע לקראתו עם הבקבוק ואז חטף לה אותו מהיד והתרומם. הוא הלך לכיוונו של בנג'מין בזמן שכל יושבי השולחן עקבו אחריו במבטם. הוא נעמד מעליו ובידו האחת הצמיד את ראשו לשולחן בכוח בזמן שעם היד השנייה הוא פתח את בקבוק הפטרון שזה עתה שילם עליו אלפיים וחמש מאות שקלים ושפך לו אותו על הפנים. כשהבקבוק התרוקן הוא התכופף לאזנו של בנג'מין ולחש לו "אם אתה כזה מומחה בטיפים תזהר שאנ'לא יהפוך אותך לזונה שלי".

הוא התעורר בצהריים והתקשר לבקש מסימה שתביא לו משהו לאכול מהמכולת. "לך תביא כסף הביתה", היא צרחה עליו והוסיפה "הבנות שלך רעבות, נראות כבר כמו שלד". הוא ניתק לה את הטלפון בפנים והתייצב אצלה במכולת אחרי רבע שעה בתחתוני בוקסר וגופייה לבנה מוכתמת. "מה אתה עושה כאן?" היא לחשה בפחד אבל הוא לא ענה לה, רק הסתכל עליה בהבעה שטנית. הוא חטף כיכר לחם לבן ובקבוק טקילה מהמדף שמאחוריה, העיף את הערמה של הפיתות עם הזעתר שהיו בקופה ויצא מבלי לשלם על דבר. כשסימה הגיעה הביתה לבה צנח. מגירות וכלי מטבח היו זרוקים על הרצפה, חדר השינה שלהם היה מבולגן מבגדים ותיקים שהושלכו לכל עבר ונדף ממנו ריח חריף של אלכוהול ושתן. על המראה במקלחת נכתב "את תראי מה זה שלד" באודם שהוא הוציא מתיק האיפור שלה. שנכנסה לחדר השינה של הבנות הוא ישב שם ובכה בשקט. "מה עשית?" היא שאלה, "איפה הבנות שלי?" הוא לא הצליח להוציא מילה ורק הצביע על החלון שהוביל למרפסת החיצונית. היא הסיטה את הווילון, שחררה את נעילת החלון וראתה אותן יושבות שם ערומות ובוכות, כשלצדן שקית ריקה של לחם לבן.

הצו שקיבל אסר עליו להתקרב לבית של סימה או אל הבנות. למרות שבמשפט נקבע שהמרחק יהיה עשרה קילומטרים, הוא החליט להתרחק הרבה יותר והגיע עד לתל אביב. למרות הפיתויים של העיר הגדולה, לא היה לו עוד חשק לאלכוהול או לקלפים. הוא חיפש עבודה כשומר, אבל התיק הפלילי נגדו עצר את הסיכויים שלו להתקבל. גם כטבח, גנן ומנקה מדרגות אף אחד לא הסכים להעסיק אותו. וכמו תמיד הוא מצא את התשובה בבקבוקים.

כבר שנים שאני אוספת לאליהו פחיות קולה ובקבוקי גולדסטאר ריקים לפיקדון. מדי יום אנחנו מתראים מתחת לבניין שלי ברחוב דיזינגוף בתל אביב, מחייכים זה לזה לשלום או מנהלים שיחות חולין קצרות. מעולם לא ידעתי שיש לו בית באילת, אישה וילדים. אבל גם מעולם לא העליתי בדעתי שאגרום לו לבכות בגלל בקבוק פטרון ריק בשווי 25 אגורות. "הבקבוק הכניס אותי לזה והוא גם יוציא אותי מזה" הוא אמר בסוף השיחה שלנו, והשעין את גופו על עגלת סופר-מרקט חלודה, מלאה בפחיות מקומטות ובקבוקי זכוכית קטנים.