סטודנטים במסלול כתיבה כותבים ביקורת תרבות

חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

הוקם ומופעל על ידי הסטודנטים בחוג לתרבות, יצירה והפקה במכללת ספיר

בסוף תמיד נעבור לתחזית

אישה בלונדינית לבושה בחליפה מחויטת ולרגליה נעלי עקב שחורות. היא מצביעה בעזרת שתי אצבעותיה על השקופית המוצגת מאחוריה. תחילה: שקופית של מפת ארץ ישראל ועליה שמשות מחויכות ושמשות מכוסות עננה קלה, לסירוגין. כ-45 שניות לאחר מכן השקופית מתחלפת. היא מורה, באותן שתי אצבעות על גרף ישר. בקולה נשמע רטט קל והיא אומרת: "לא צפוי שינוי ניכר בימים הקרובים".

התחזית, הפינה הקבועה בסוף כל מהדורת חדשות, כמו משהו קטן מתוק בסוף הארוחה, זו שאי אפשר בלעדיה. הרי אם נדלג עליה, נשאר עם בולמוס של חדשות מזוויעות, ידיעות צהובות שזלגו מערוץ הבידור, ואתנחתאות קלילות על שועי עולם. התחזית היא אי של מנוחה ברצף המרצד, מגובה בהנאה נוסטלגית מהגרפיקה המיושנת.

הפינה שנשארת ללא שינוי ניכר

ב-14 השנים האחרונות הטלוויזיה השתנתה, אבל התחזית – בשלה. כדי לשדר הערב את הפינה המיתולוגית "שבשבת" עם דני רופ, שעלתה לשידור בשנת 1989,  נדרשים שינויים קטנים מאוד, קוסמטיים ברובם. צריך יהיה להצניע את תסרוקת אלי אוחנה של החזאי, להמיר את שקופית החסות של חברת "תלמה" לשקופית של "מנו ספנות", ואולי לשקול שלא לכלול את שכם על המפה (זה באמת מתאים יותר לימים שלפני הסכם אוסלו). אבל מלבד זאת, היא עדיין רלוונטית: הגרפיקה, אופן ההצבעה על הגרף, על המפה הסינופטית, הדיקציה והמושגים. האם ייתכן שבאמת לא נמצאה דרך אחרת למסור לצופים ש"עכשיו נסתכל על התשקיף לימים הקרובים"? ואולי אין סיבה לחפש.

הרגע הזה, של המעבר לתחזית, נראה כמו רגע השיא של בימוי המהדורה. המצלמה מתנתקת מהתקריב הכפייתי על המגישה, האולפן נראה במלוא הדרו, יונית לוי מסובבת את כסאה אל עבר החזאי/ת ושערה מתבדר ברוח שכנראה לא מנשבת באולפן. יונית משנה באחת את טון הדיבור שלה לטון מז'ורי. גם המתח בשרירי הפנים שלה מתאים את עצמו, והכיווץ שסביב העיניים והפה נרפה.

אלעד זוהר או אילנית אדלר מקבלים את המטה הבלתי נראה של הובלת המהדורה. הם אמנם היחידים שהצופים רואים את גופם השלם אבל הזרועות שלהם הן אלו שלוכדות את המבט. בתנועות ידיים מתוזמנות היטב, כמו של מנצח מיומן, הם מצביעים על השקופיות המתחלפות. בזמן ההסבר הולכים צעד אחד קדימה ואחריו צעד קטן אחורה. בין שקופית לשקופית הידיים נוגעות זו בזו, ולקראת סיום הן משולבות בצירוף הנהון בראש ו"עד כאן התחזית".

כשהשידור חוזר ליונית, חוזרים הטון והטונוס שלה למצבם המקורי. זה כבר לא זמן ה"אתנחתא התחזיתית" והיא נאלצת להתאים את עצמה לעולם הלא-אמיתי של הגשת המהדורה, ו"לידיעות המרכזיות איתן פתחנו". אפילו כשהמהדורה מתארכת, וידיעות שגרתיות נדחקות כדי לפנות מקום למבצע צבאי או לקטסטרופה לאומית כלשהי, בסוף נעבור לתחזית. שלפחות הקרקע הזו לא תישמט מתחת לרגלי הצופים.

אריאל ונצרת שוכנות יחדיו לבטח

התחזית נמסרת בפאתוס שלא היה מבייש את ברכתו של אבשלום קור למשתתפי חידון התנ"ך העולמי השנתי. היא מנסה לשמור תמיד על קונצנזוס לאומי. רק לא להרגיז, רק לא להסעיר, הכול בסדר, החדשות נגמרו ועכשיו הכול יהיה בסדר. הכנרת אפילו עלתה קצת, זה היום הכי חם מאז שהחלו המדידות, כל ערי ישראל שוכנות לבטח על אותה מפה סכמטית, ומעליהן שמשות מחויכות.

נסו להיזכר מתי בפעם הראשונה הצלחתם להשלים לעצמכם בלי קול את סוג השינוי שלא צפוי בימים הקרובים; מה ילווה בסופות רעמים יחידות ובאיזה אופן יתפשט הגשם מהצפון למרכז? האם היה זה לפני או אחרי שהפנמתם את הסיבה שבגללה יש עומס גם בכיוון השני של התנועה בדיווח על תאונת דרכים? יהונתן גפן טוען שיש "את החורף ואת הקיץ ואת הסתיו ואת האביב ואת מה שעכשיו". על פי ז'רגון תחזית מזג האוויר יכול להיות גם סתם "רגיל לעונה", ולפעמים אפילו נוח. תחזית מזג האוויר מאפשרת, גם במדינה קטנה מוקפת אויבים, לקוות שיהיה מחר רגיל ונוח.